הבל הבלים ורעות רוח 7.11.14

בדרך עוד נשמעו קולות ירי והבזיקו פרצי אש ועשן מהתבערה הגדולה במזרח. הרדיו טירטר בלי סוף על תגובות ותגבורות, ואז, כבו האורות באולם הגדול שבמערב, ופסוקי החוכמה של קוהלת מלך ירושלים, מפיה ולחניה של קורין אלאל, לצלילי עוּד, שופר, ואלקטרוניקה של די.ג'יי אליוט, ירדו על העיר האכזרית והיפה הזו, כפי שראוי לה. כי מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה שהוא שייעשה, ואין כל חדש תחת השמש. וכן, בהחלט, הכל הבל הבלים ורעות רוח.

כשהיינו ביסודי, היתה לנו מנהלת קשוחה. אישה נוקשה וקשה. היא שלטה בבית הספר ביד ברזל, ולא גילתה שום סלחנות וסובלנות כלפי הילדים הקטנים. גם לא כלפי המורים, אגב. בחמימות וחביבות ראתה סימן לחולשה, ונהגה בדרך המקובלת גם על כמה ממנהיגינו היום: מה שלא הולך בכוח, יילך ביותר כוח. הגישה החינוכית המופתית הזו הותירה טראומה בנפשם של כמה מחברותיי וחבריי אז שזכו ממה לעלבונות קשים, הלבנת פנים והשפלות בפומבי, ואף נחת זרוע בדמות צביטות ודחיפות. כן, אלה דברים שילדים לא שוכחים, במיוחד כשעושים להם את זה מול כל הכיתה. היום, מנהלת כזו היתה בטוח מגיעה לכפולת האמצע של ידיעות אחרונות או לפחות לבירור בוועדת החינוך. אבל אז, ובעצם זה לא היה כל כך מזמן, אף אחד לא קם. כולם פחדו.

דבר אחד בלבד היה מרכך מעט את הנוקשות שלה: ציונות, ובמיוחד ירושלים. על הילדים הרכים שאגה והטילה אימה, אבל כשדיברה על העלייה השניה ועל "העמק" ובמיוחד על "ירושלים", הו ירושלים, היתה מתמלאת רגש. כן, גם זה מזכיר כמה ממנהיגינו היום. דורכים על הראש של האזרחים המפוחדים, מבהילים אותם, וגובים מהם עוד ועוד, אבל ירושלים, הו ירושלים, לנצח נצחים… את החום המשפחתי, את האינטימיות המשחררת, הם שומרים לאבנים ולחומות. חס וחלילה לא לאנשים שחיים כאן.

אינספור פעמים שמענו ממנה כל פתגם ופסוק על עיר הזהב עוטפת האור וכלילת החמדה שתשעה קבין של יופי ירדו עליה, ואחד ירד על שאר העולם. היא אהבה במיוחד להדריך בעצמה את הטיולים לירושלים, וכך זחלנו בכל נקבה וטיפסנו על כל סלע. הייתי מסתכל סביבי ומשתאה על הפער העצום בין המליצות הנשגבות, לבין העליבות וההזנחה. ואילו היום אני מביט סביבי, ונצבט הלב מהפער העצום בין והאלימות – "תשעה קבין של צרות", בלשונו של המתדלק מול גן סאקר השבוע – לבין הפוטנציאל המדהים שיש כאן. הרי אין כזו עיר בעולם.

וזה סיפורה, בלשון קהלת: "עיר קטנה ואנשים בה מעט, ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים. ומצא בה איש מיסכן חכם, ומילט הוא את העיר, בחוכמתו… ואמרתי אני: טובה חוכמה מגבורה… דברי חכמים, בנחת נשמעים – מזעקת מושל, בכסילים."

תיאטרון ירושלים היה מלא וגדוש. רק פה יכול לעלות מופע נהדר כזה, יהודי וכופר, מחבק ומתריס. רק פה יש קהל כזה: חילוניים ודתיים כמעט שווה בשווה, בליל שפות, פרופסורים מהאוניברסיטה וצעירי תגלית קופצניים. ומולם אישה שרה מכתבי הקודש על משמעות החיים. קוהלת היה מרגיש כאן בבית, וזה באמת הבית.

״שאלו שלום ירושלים״ נקראת יצירת המופת של ידידי דני קרוון. כולכם מכירים אותה. זה הקיר בכנסת, שאתם רואים ערב-ערב מאחורי דוכן הנואמים. אבל איפה הכנסת ואיפה השלום? כמה מגדולי המחרחרים והפרובוקטורים יושבים מול הקיר הזה ועושים הכל כדי להרחיק את השלום מהעיר.

לפני כמה שנים, כשהכנסת התפרעה ביוזמות גזעניות וחשוכות, ביקש קרוון לכסות את הקיר שלו בבד שחור לאות מחאה. עכשיו מפתיע שהח״כים הללו לא מציעים בעצמם למחוק את המילה המגונה הזו, ״שלום״, שחקוקה בתחתית הקיר.

300 אלף איש חיים במזרח ירושלים. 35 אחוז מאוכלוסיית העיר. זה הרבה מאוד. פי שניים מחברון, פי חמישה מרמאללה. הם לא אזרחים ישראלים אלא פלסטינים שקשורים לשטחים. בבחירות האחרונות לרשות הפלסטינית הם אפילו הצביעו ויש להם נציגים בפרלמנט הפלסטיני.

סכסוך לאומי, עימות דתי, פערים כלכליים וחברתיים עצומים – אלה מלבים אלימות. זו קרקע המזון של אנשים קיצוניים ומסוכנים. כדי לעצור אותם ולהשיג יציבות ושיפור לטובת כולם, צריך לטפל בסיבות השורש למצוקה, ואת זה אי אפשר לעשות בכוח. אי אפשר "לנהל את הסכסוך", כמו שמאמין נתניהו. צריך לנסות לפתור אותו. תראו מה קרה פה מאז פוצץ המו״מ לפני חצי שנה. עזה, השטחים, ירושלים. "ניהול" נהדר… כי אין ואקום: כשאין אופק מדיני, כשאין תקווה, האלימות מרימה ראש.

ירושלים היא לב הבעיה וגם לב הפתרון. עיר אחת, משגשגת, מוקד תיירות עולמי, עם שתי בירות. גם לנו, גם להם. ירושלים רק תרוויח מזה. אם נדע לנהוג בחוכמה ולא נהיה כסילים.

עֵת לַהֲרוֹג – וְעֵת לִרְפּוֹא,
עֵת לִפְרוֹץ – וְעֵת לִבְנוֹת.
עֵת לִבְכּוֹת – וְעֵת לִשְׂחוֹק,
עֵת סְפוֹד – וְעֵת רְקוֹד.
עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים – וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים;
עֵת לַחֲבוֹק – וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק.
עֵת לְבַקֵּשׁ – וְעֵת לְאַבֵּד,
עֵת לִשְׁמוֹר – וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ.
עֵת לִקְרוֹעַ – וְעֵת לִתְפּוֹר,
עֵת לַחֲשׁוֹת – וְעֵת לְדַבֵּר.
עֵת לֶאֱהֹב – וְעֵת לִשְׂנוֹא,
עֵת מִלְחָמָה – וְעֵת שָׁלוֹם.

שבת שלום, ניצן

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים