גשר לשום מקום

ירון לונדון והזבובים זמזמו בראשי ללא הרף כאשר חציתי את גשר אלנבי לירדן.

"הגשר לוהט וזבובי צהריים
את תא המטען בהמון מכסים…"

לונדון אוהב לספר שההכנסה המשתלמת ביותר שלו מכל מפעלותיו התקשורתיים היא מכמה פזמונים שכתב בקלילות אי אז. גם עשרות שנים אחרי, התמלוגים ממשיכים להגיע, ובלשונו: יחס הפוך בין השקעה להכנסה… אחד מלהיטיו היה ״גשר אלנבי״, ללחן של נורית הירש ובביצוע כריזמטי של יורם גאון, באווירת הימים העליזים שאחרי ששת הימים עם מדיניות "הגשרים הפתוחים". אגב לדעתי, הפזמונים שלו לא רעים בכלל, ובניגוד לכל מיני להיטי עבר שנס ליחם, אלה דווקא עומדים יפה במבחן הזמן. בדיוק כמו האווירה המתוחה וכמו הזבובים.

הגשר השבוע היה שומם, מה שאולי מסביר את התנפלות הזבובים (ובערב, היתושים) על קבוצת הישראלים הקטנה שעשתה את הדרך לארוע הישראלי-ערבי היחיד כנראה במזרח התיכון שלא בוטל בגלל המצב הנורא. ירדנים, ישראלים, פלסטינים, ואירופים, עסקו שם בהצלת ים המלח, שיקום נהר הירדן, פיתוח סביבתי, שימור מים, ועוד מטרות ורעיונות שמקובלים במדינות ואזורים נורמליים. אלא שפה אין שום דבר נורמלי.

"אך מה אלה היריות ומה הפשר
של כל שוחות המקלעים העמוקות?"

אזור התיירות הירדני של צפון ים המלח משובץ מלונות נופש מרהיבים ברמה גבוהה ביותר. הבטתי לעבר הגדה המערבית של ים המלח. פלא טבע עולמי. אזור מדהים עם מורשת היסטורית וסגולות מרפא, ונוף מהאגדות. רק משוגע או טיפש מתעלם מהאפשרויות העצומות שיש כאן לשיתוף פעולה אזורי. ואנחנו, בגדול, מתעלמים. לא הכל בידינו ולא הכל תלוי בנו, אבל הרוב כן. בטח מול ירדן והפלסטינים. אז מה אנחנו – משוגעים או טיפשים? ואולי גם וגם?

חציתי את הגשר בתאריך חגיגי: יום השנה ה-20 לחתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן. אבל השלום כנראה הצטרף לרבין וחוסיין עליהם השלום. ההרגשה היתה שמשהו כאן נגמר. ממש כמו בכנסת השסועה, ממש כמו בירושלים הבוערת. ומי יודע אם בכלל נוכל לחזור לכאן ולהיפגש.

לאחר כמה ימים התארחתי בהר הצופים במפגש סטודנטים גדול ותוסס של תא מרצ. זה כבר היה למחרת הפיגוע המזוויע בהר נוף. הדרך מהכנסת לאוניברסיטה הזכירה בדיוק היכן עבר, ועובר, הגבול בעיר הזו. שייח ג'ראח, ואדי ג'וז, שועפט, עיסאוויה – כולן היו חסומות בניידות מהבהבות וכוחות ואמצעי ביטחון מכל הסוגים. אנחנו עושים כל דבר, הדגיש באוזנינו ראש השב"כ באותו בוקר קשה. אתם עושים הכל, אמרתי לו, חוץ מהדבר העיקרי: הסדר מדיני.

התחושה הכבדה ליוותה אותי גם הרחק מירושלים. אני חושב שכבר שנים לא חשתי עוגמת נפש כמו שהיתה לי בכנס בפרלמנט האירופי בבריסל. באתי לשם עם פעילים מסורים, ישראלים ופלסטינים, אנשים משכמם ומעלה, כדי לקדם את יוזמת השלום האזורית – היוזמה שביבי ובנט עושים הכל כדי שלא תכירו. מה יש לך לנסוע? שאל אותי חבר. אף אחד פה לא רוצה שלום, רק להרוג אחד את השני. אני לא מאמין בזה, אמרתי לו. הרוב הגדול לא רוצה לחיות ככה, והשלום הוא עניין של מנהיגות. וחוץ מזה, איזו ברירה יש לי? לעמוד ולהסתכל מהצד כשהמדינה שלי נסחפת בטירוף?

אז נסעתי לבריסל. כמובן שידעתי כמה קשה מצבה של ישראל בעולם. את הפוליטיקה האירופית אני מכיר מקרוב. אבל מה ששם היה… העניין הוא שנציגים ישראלים רשמיים כבר כמעט לא מוזמנים ולא משתתפים בפורומים כאלה, ולכן רוב חברי הכנסת והשרים וגם עיתונאים ומומחים, פשוט לא מבינים מה קורה. אין להם מושג.

בזה אחר זה עלו חברי פרלמנט אירופים, והטיחו בישראל ביקורת חריפה כל כך, ולמרבה הצער גם נכונה ומדוייקת ברובה הגדול. והפעם לא הסתפקו בזה, אלא גם דרשו בקול גדול סנקציות ועונשים וצעדים חריפים, ולא רק נגד ההתנחלויות… היות והייתי הנציג הישראלי הרשמי היחיד שם, עיקר האש הופנתה אלי. יש לי ניסיון לא קטן באירועים כאלה, אבל הפעם הרגשתי כמי שבא ממדינה מצורעת.

אני ישראלי, אני אוהב את הארץ שלי, ואני לא מסתובב בעולם כדי להוציא את ישראל כמה שיותר רעה וחשוכה. בדרך כלל כשאני בחו"ל אני אפילו מוצא את עצמי ממתן קצת את הביקורת שיש לי. בכל זאת, ציוני… גם הפעם עשיתי מאמץ גדול לתעל את הזעם אל אפיק קונסטרוקטיבי. לא חרם אקדמי וחרם תרבותי, ואיסור השקעות וסנקציות כלכליות, והגשת תביעות, אלא התגייסות למען השלום, לעזרת הכוחות בשני העמים שרוצים בשלום, לשינוי מבפנים וללחץ מדיני בכיוון של מו"מ רציני.

אבל זה לא ממש הניח את דעתם. הם לא רוצים רק לתת גזרים ותמריצים חיוביים. הם חושבים שהגיע תור המקלות. אחד אחרי השני הם הבהירו לי שהם לא מוכנים יותר להשלים עם מה שהם רואים כיריקה ישראלית בפרצופם. ואני לא מדבר על כאלה שידועים בעוינות לישראל, אלא בידידים ואפילו ידידים גדולים שלנו, ונקעה נפשם.

ונקעה נפשי. על שולחני במליאה מונח כבר כמה ימים עותק של "חוק הלאום" שאישר ראש הממשלה. קראתי בעיון. הרבה מלים נשפכו ויישפכו על חוק היסוד הזה, אבל רק מעטים קראו אותו. מה אגיד לכם? מסוכן זו מילה עדינה. החוק הזה הוא נשק ביולוגי: הוא זומם לשנות את הדי-אן-איי הישראלי.

משוגעים? טיפשים? כנראה שגם וגם. ואולי אפילו יותר גרוע. מה, יכול להיות יותר גרוע? לצערי כן. חבורת אנשים דווקא ממש לא טיפשים, אשר בדיעה צלולה ובכוונה מלאה שופכים דלק על המדורה. העולם ממש לא מעניין אותם, גם לא השכנים והאזור. והצרה האמיתית היא שגם אנחנו לא מעניינים אותם. כי מה זה אנחנו, סתם אנשים שרוצים לחיות, לעומת נצח הנצחים וקודש הקודשים? אם אשכחך עיסאוויה תשכח ימיני.

שלכם, ניצן
(22.11.14)

תגובות פייסבוק

One thought on “גשר לשום מקום

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים