מלון השושנים 29.8.14

ביום ראשון, בהחלטה של רגע, לקחתי דיל לרודוס. שלושה ימים, צ׳רטר ומלון, ״כולל העברות״. הייתי חייב לצאת קצת, ולא ממש היה אכפת לי לאן. זה אגב מה שכמעט כל ישראלי שם אמר לי: קצת בריכה, ים, נופשון – העיקר להתאוורר טיפה מהמצב. מה גם שזה יותר זול מאילת…

אלא שהמכתב הזה לא עוסק בנופש, למרות שאני בטוח שחלקכם – ואולי אפילו אני – יעדיפו שנדבר על נפלאות המטבח או המוסיקה היוונית. אני כותב על רודוס, כי כאן נחתמו ההסכמים הראשונים בין ישראל למדינות ערב, וגם כי לקחתי אתי לנסיעה הזו את הביוגרפיה החדשה על משה דיין שכתב מרדכי בר און. ישבתי מול הים האגאי, אך ראשי בקרבות מלחמת העצמאות ובאזעקות מלחמת עזה שהציפו את הפלאפון שלי ללא הרף.

לא חשבתי שאכתוב משהו על הנסיעה הזו, אבל אתמול אחרי ביקור תנחומים אצל משפחתו של הפעוט דניאל טרגרמן מנחל עוז ואחרי ההלווייה הדומעת של זאביק עציון הרבש״צ מנירים, כאשר שוב ציטט מישהו מההספד של דיין על רועי רוטברג, הכל התחבר.

זה קרה במלון השושנים באי הנחמד הזה, מלון הדור, בסגנון הישן, המארח כיום את הקזינו של רודוס. הוא מלא במהמרים עממיים (למרות שאי אפשר להיכנס במכנסיים קצרים), אבל בקלות אפשר לדמיין את הדיפלומטים המעונבים מהאו״ם, את מדי השרד של הקצינים מהמשלחות הערביות, ואת משה דיין שעשה שם בשליחותו של בן גוריון.

מלחמת השחרור תמה. המדינה הצעירה חבולה ומרוששת. מאות אלפי עולים צובאים על שערי הארץ. ובצד הערבי – חורבן. מאות אלפי עקורים ופליטים. נכבה פלסטינית ושלטון של מדינות ערב בחבלי הארץ שלא נכבשו בידי צה״ל.

דיין, כמו רוב הצמרת הביטחונית אז, היה משוכנע שישראל חייבת ״להשלים את המלאכה״ ולכבוש גם את הגדה המערבית ולקבוע את גבולה של המדינה החדשה על הירדן. מבחינה צבאית, היה ניתן לעשות זאת. אולם הוא קיבל את עמדת בן-גוריון שיש להסתפק במה שכבשה ישראל עד אז ולא להמשיך במלחמה. "המטרה העיקרית עכשיו היא שלום", קבע בן גוריון בסוף 1948. "יש יותר מדי שכרון ניצחון. עתידנו דורש שלום וידידות עם הערבים". דיין קיבל את הדין.

כמה שנים אחר כך, כשכבר היה רמטכ"ל, נרצח רועי רוטברג, רכז הביטחון של נחל עוז. אלה המרבים לצטט את ההספד המפורסם, נוטים בדרך כלל להתחיל מהפיסקה השניה, ולא בכדי. כך פתח דיין: "אל נא נטיח היום האשמות על רוצחיו. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם…" אך בהמשך ההספד הוא אינו מגיע למסקנה המתבקשת בעינינו כיום, אלא קובע כי דרך החרב היא "גזרת דורנו".

במבט לאחור, אל שנות החמישים, שיקף הנאום הזה את המצב. זו היתה תקופה שבה לא היה כל סיכוי שהערבים יסכימו להשלים עם הקמת מדינת ישראל בלב האזור שבו שלטו וחיו. הגל שהוביל נאצר, חיזק את תקוותם שיהיה אפשר להביס אותה. שלום לא עמד על הפרק ולישראל לא נותר אלא לבצר את מעמדה מול האיומים להכחידה.

דור חדש קם מאז. הארץ שהלכה והתפתחה, התחזקה ושינתה את פניה. ב-67' נפתח צוהר לשלום: בידי ישראל נפלו נכסים טריטוריאליים שבתמורה להשבתם היה מקום לקוות בפעם הראשונה להתקדמות לפיוס כולל. אך דיין לא ראה את השינוי. הוא ניהל מדיניות נאורה כביכול בשטחים הכבושים שעליהם הופקד כשר ביטחון, אך לא הבין שמולו אין עומדים רק אנשים הזקוקים לפרנסה ולרווחה אישית. מולו עומד עם, שכמו עמים אחרים גם לו יש צורך בזהות לאומית ובכבוד עצמי, ולא ניתן לקנות אותו בפתיונות חומריים.

לאחר "כישלון הקונספציה" במלחמת יום הכיפורים, פרץ שלום. כשר החוץ בממשלת בגין, היה שותף למגעים עם מצרים. הוא הבין שהשלום עם המדינה הערבית הגדולה חיוני לביטחון ישראל, והוא צדק. אך הוא לא ראה בכלל את הפלסטינים כמי שאמורים להיות הבסיס בשלום הזה. דיין, שהכיר היטב את השאיפות של הפלסטינים עוד משנות נערותו בנהלל, ואפילו מתוך אמפתיה וחיבה אישית, התעקש כי כל מה שישראל מוכנה לתת להם היא אוטונומיה והקלה של חיי היום-יום, אך בלי לוותר על השלטון הצבאי בשטחים ועל זכותם של יהודים להתיישב שם. ועוד הדגיש כי בעקבות השלום, שוב לא יהיה למצריים שום מעמד בעזה: היא תישאר תחת שליטה ישראלית. בכך ראה דווקא יתרון…

כאשר חתמו בגין וסאדאת על ההסכם בבית הלבן, הפגינו בחוץ קומץ פלסטינים. "ההפגנה הזו נראתה אז זניחה ואולי קצת פתטית", מסכם מרדכי בר-און. "אך במבט לאחור היא רמזה על כך שהסכם השלום עם מצרים, עם כל חשיבותו, לא פתר את לב הסכסוך בן מאה השנים בין יהודים לערבים, את השאלה הפלסטינית… נראה שדיין לא יבין זאת עד יום מותו… תמיכתו בהתנחלויות ושלילתו הגמורה את זכותם הלאומית של הפלסטינים העמידו אותו במרכז הסרבנות שבגללה נמשך הסכסוך עד עצם היום הזה".

מעניין מה היה דיין, שהלך לעולמו ב-1981, חושב כיום אחרי שתי מלחמות בלבנון, שתי אינתיפאדות, וארבעה מלחמות בעזה. "רק חמור לא משנה את דעתו", היה נוהג לומר כאשר ביצע תפניות חדות בעמדותיו. האם היה נותן ידו להכרה ההדדית בין מדינת ישראל לאש"ף, שחתמו יצחק רבין ויאסר ערפאת? האם היה צועד את המייל הנוסף ומכיר מול הנשיא עבאס במדינה פלסטינית ביהודה שומרון ועזה, בגבול מוסכם בינה לבין ישראל, שיטפל בלב הסכסוך ויכונן פשרה היסטורית בארץ הזו על שני עמיה? האם האסטרטג החריף היה מבחין בשינוי העצום שמתחולל סביבנו ומזהה את האינטרס המשותף שמאפשר לנו, לראשונה מאז קום המדינה, להשלים את מה שהחל ברודוס, ולצעוד לשלום יחד עם כל מדינות האזור כמעט, אל מול גורמים קיצוניים המאיימים עליהן ועלינו?
אני חושב שכן.
האם בנימין נתניהו יעשה זאת?

שבת שלום, ניצן

כרזה מלון השושנים 29.8.14

תגובות פייסבוק

One thought on “מלון השושנים 29.8.14

  1. פינגבאק: max

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים