מה אתה רואה (11.7.14)

נסעתי דרומה. שדרות, יד מרדכי, כרמיה, זיקים… אני אומר "דרומה" ולא "לדרום", כי גיאוגרפית המקומות האלה הם דווקא בחצי הצפוני של מדינת ישראל. מעניין, נכון? בתכלס, "העוטף", עוטף עזה, הוא במרכז ממש, וכולנו עוטפים אותו. מה זה עוטפים? חונקים מאהבה. והנה עוד דבר מעניין: איפה מתחבאת כל האהבה הגדולה הזאת "לדרום" כשאין פה רקטות ואש?

אז בין טיל לבין רקטה, כמו ששרים "בגבעת חלפון", האנשים בעיקר עייפים, שחוקים, שבעי הבטחות. אף אחד לא צועק ומתנפח כמו תרנגולי האולפנים, ואף אחד, ואני אומר את זה באחריות אחרי שהקשבתי להמון אנשים, לא מפזר הכרזות מפוצצות כמו גיבורי הערוצים, שמומחים לכניסות וחדירות – מרחוק, תמיד מרחוק.

פה, מקרוב, זה נראה ונשמע אחרת. כבר הייתי בסרט הזה של מלחמות עזה, במקומות האלה ממש, לפעמים על אותה גבעת תצפית מאולתרת, כבר ארבע פעמים בתוך פחות מעשור אחד. השמות תמיד יפים: גשמי קיץ, עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן… שירה צרופה.

בשטח אין שום שירה. אין עכשיו ולא היתה אף פעם. בימים האלה יש בעיקר אזעקות ובומים לכל אורך היום והלילה, וגם נפילות פה ושם. רובן אפילו לא מדווחות בתקשורת. ובין המבצעים עם השמות היפים יש כל הזמן טפטוף של אש, לאורך כל ימות השנה. זה בלתי נסבל אפילו למשך חצי יום. לחיות ככה תמיד, זה לא נורמלי.

האנשים כמהים לפתרון, כי הם רוצים לחיות כאן כמו אנשים נורמלים, וכשהם מדברים על הפיתרון הוא נשמע אחרת לגמרי מהצעקות מול המצלמות. הוא נשמע נורמלי. את הקישקוש המתרברב של "לא הולך בכוח, אז יילך ביותר כוח", לא שמעתי אפילו מאדם אחד כאן. כי מי שחי פה, על הגבול המדמם הזה, רואה את הבתים והשיכונים והשדות בצד השני, רואה את האנשים, ומבין שבעזה אין ולא יהיה "זבנג וגמרנו". מה כן יש בעזה? יש המון. המון אנשים, כמעט שני מיליון, יותר מחצי מהם ילדים. המון צפיפות. המון עוני. וגם טרור, המון טרור.

איך מטפלים בו? איך נותנים פה ביטחון? איך מאפשרים לאנשים לחיות? עושים הסדר. אבל לא כזה שעשו עם חמאס אחרי המבצעים הקודמים ולא שינה כלום בשטח, אלא הסדר אמיתי, פתרון מדיני וכלכלי לעזה כחלק מהמדינה הפלסטינית.

כן, אני יודע שחלקכם מפקפקים. הרי אתם לא שומעים את זה מהפרשנים הצבאיים באולפנים, ובימינו כל אחד הוא פרשן צבאי. ולמה שתשמעו? אם "כל העם צבא", עוד קלישאה מאוסה ושקרית, אז מי שלא מדבר עכשיו רק על מטוסים וטנקים הוא מנותק מהמציאות. אבל תאמינו לי חברים, אני משתתף כמעט כל יום בישיבות ובסיורים של ועדת החוץ והביטחון, בהרכביה השונים, ויותר ויותר אני מתקשה לראות את הקשר בין מה שקורה שם בדיונים לבין המציאות בחוץ.

אז שיהיה ברור: אני לא חי על הירח, אני יודע בדיוק איפה אנחנו נמצאים, ואני לא מציע לסגור את צה"ל. שימוש בכוח הוא לא רק הכרחי לפעמים, אלא גם לגיטימי לחלוטין: מי שיורה על ישובי ישראל מותר וצריך לפגוע בו. אלא שאנחנו בתוך מעגל דמים. הם יורים, אנחנו מגיבים, ואז הם מגיבים, ואז אנחנו… אין לזה סוף. והשאלה איך משיגים פתרון ארוך טווח, ובעיקר מתי מצליחים להשתחרר מהאשליה שבכל המצבים אפשר רק בכוח, ומתי גם החזקים מבינים את מגבלות הכוח.

אז מה אני מציע? לתת פרס לטרוריסטים של חמאס והג'יהאד האיסלאמי? בדיוק ההיפך. אני מציע להחליש אותם, להזיז אותם הצדה, ולנקוט במהלך אחר לחלוטין כדי למגר את הטרור ולתת ביטחון ושקט.

לג'יהדיסטים למיניהם, פה וברחבי האזור, יש כמה אוייבים: המשטרים הערבים, ישראל, הרשות הפלסטינית, המערב… היום, לכל אלה, יותר מאי פעם בעבר, יש אינטרסים משותפים, מאוד קונקרטיים. האינטרס המשותף החזק ביותר באזור הוא בין הפלסטינים לבין ישראל. שני הצדדים חייבים להבין שמיליוני היהודים והערבים שחיים בין הים התיכון לבין הירדן, לא ייעלמו ולא יילכו לשום מקום, והם חייבים להסתדר זה עם זה.

בן הברית הפלסטיני שלנו בסיפור הזה הוא לא חמאס, שפעם אחר פעם ישראל חתמה וסיכמה דווקא איתו על הבנות והסדרים – איזו איוולת – אלא נשיא הרשות הפלסטינית אבו מאזן. אותו צריך לחזק, איתו צריך לחתום, בסיוע אזורי. עזה לא צריכה להיות, ואסור שתהיה, מובלעת של טרור ומצוקה, אלא חלק מהמדינה הפלסטינית, במסגרת הסכם שתי המדינות.

לא סיפוח וכיבוש – אני לא רוצה לנהל את מערכות הבריאות, החינוך, הרווחה, והמשטרה של שני מיליון איש בעזה. לא בריחה ושיכחה – אי אפשר לברוח ואי אפשר לשכוח. אין "התנתקות". זה פה, צמוד. וראינו מה קרה כשעושים דברים כאלה בלי הסכם ובלי סידורים ובלי חזון מדיני כולל. וגם לא "המצב הקיים", הסטטוס קוו הדפוק. תשאלו ביד מרדכי וזיקים מה חושבים על "הסטטוס קוו" מול עזה. אז יהיו שיגידו שאין פתרון, שככה זה, וזהו. אני לא מקבל את זה, ואני חושב שהאמירות האלה משרתות קו פוליטי קיצוני, שמובילים אותו בנט וליברמן, שבורח בכל הכוח מהפיתרון שמונח מול העיניים, והורס את הפרוייקט הציוני שנקרא מדינת ישראל – והכל למען ההתנחלויות וסיפוח יהודה ושומרון.

אם בוחנים ברצינות ובשיקול דעת את האינטרס הישראלי המיידי וגם ארוך הטווח, אין בכלל שאלה שהפתרון מצוי בין ירושלים לבין רמאללה, ועזה היא חלק ממנו. עם מסחר וחקלאות ומים ונמל ומעברים וכל מה שצריך כדי לחולל שינוי. גזרים, לא רק מקלות. שיהיה על מה לשמור, ושגם יהיה מה להפסיד. כי היום מה יש להפסיד בעזה?

זה לא פתרון לאיזה עתיד רחוק, אוטופי ואידילי. זה צריך להתחיל עכשיו, מייד, במקביל לפעולה הצבאית וכחלק מהמגעים להפסקת אש. אסור לחכות. רק תראו מה קרה פה מאז פוצצו השיחות והופסק המו"מ לפני חודשיים. הסלמה נוראית. טרור, השתוללות גזענית, מהומות, טילים… אמרתי אז: אין ואקום. אם לא תהיה תקווה, איזשהו אופק לשינוי, האלימות תרים ראש. עכשיו סיר הלחץ רותח. השטחים, ערביי ישראל, עזה… כולנו מתבשלים יחד. אין דרך מילוט מהסיר. צריך לשחרר לחץ, להוריד מהאש, אחרת נתפוצץ.

יש לי חברה, שגרה פחות מקילומטר מהגדר של עזה. פעילה חברתית מדהימה. לפעמים כשאני מתלבט, כן זה קורה גם לי, אני מדבר איתה והיא אומרת לי: תזכור תמיד – בעזה ושדרות, ילדים רוצים לחיות.

חזק ואמץ, ניצן

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים