לשבור את הקיר הרביעי (4.7.14)

השחקן קווין ספייסי מגלם להפליא את הפוליטיקאי הרקוב פרנק אנדרווד ״בבית הקלפים״. משחקו בולט וחריג כל כך, כי הוא יוצר את טשטוש הגבולות שהסדרה הזו מצטיינת בה. מה שמתרחש בישראל בשבועות האחרונים יוצר מציאות ציבורית ופוליטית דומה של רקב מוסרי מושחת ומשחית: טשטוש גבולות מוחלט בין ההנהגה ותהליך קבלת ההחלטות לבין הרחוב.

סמטאות בירושלים שבהם צדים אנשים עם קרשים וברזלים, רשתות חברתיות מתפקעות מתמונות וקריאות "לנקמה" או בעצם לרצח המוני של ערבים (כולל במילים האלה ממש), ועצרות ומפגשים בכל פינה, כולל בסמטאות הכנסת – עוד שכונה, ואפילו במפגשי זיכרון ואבל (!), בהם דורשים ותובעים לכתוש, להרוס, לנתץ, לפוצץ, להכניס להם, להיכנס בהם, ועוד שלל ביטוי כניסה וחדירה מהתחום המיני כמובן.

קולות השירה של הרוצחים המנוולים מההקלטה של אותה שיחת טלפון אומללה של הנער גיל-עד שער למוקד המשטרה האטום, השתלבו להפליא בתגובות הצהלה על רצח הנער מוחמד אבו-חאדר ממזרח ירושלים ועל שריפת גופתו – תגובות שאפילו עיתון נאצי לא היה מפרסם.

הריקבון הציבורי בבית הקלפים מתעצם כאשר אנדרווד לא רק משחית ללא תקנה את הזירה הפוליטית, אלא גם מודה בכך בצורה הגלויה ביותר: הוא פונה למצלמה ומדבר ישירות ובארסיות אל הצופים וחולק עמם את מזימותיו האפלות. כך הוא משתף אותם, אותנו, וכך הוא גם נעזר בנו ומקבל מאתנו גיבוי. המזימה היא משותפת.

בתיאטרון קוראים לזה ״הקיר הרביעי״: הבמה מוקפת משלושה צדדים ופתוחה אל הקהל בצד הרביעי – בחזית. אלא שבין הבמה לבין הקהל יש הפרדה ברורה, מעין קיר שקוף אך מוחשי מאוד. זה הקיר הרביעי. השקיפות שלו היא חד-כיוונית: הקהל יכול לראות את ההצגה, והדמויות על הבמה מתנהגות בהתאם לעלילה, בלי להתייחס לעובדה שקהל צופה בהן. כאשר דמות על הבמה מתנהגת בצורה מודעת לכך שהיא נצפית על ידי קהל, אז נשבר הקיר שמפריד ביניהם. השבירה מתעצמת כאשר יש פנייה ישירה של השחקנים לקהל, כאשר מערבים אותו במתרחש על הבמה.

שבירת הקיר הרביעי מיועדת לסמן לקהל שבעצם לא באמת מדובר בהצגה שצופים בה מרחוק. הבמה וגם האולם על יושביו – חד הם. וההצגה היא בעצם חלק מהחיים, וכולנו מעורבים בה. הקהל גם הוא שחקן, כולנו ממלאים תפקיד.

השחיתות המחרידה בבית הקלפים שוברת את הקיר הרביעי כדי למחוק אפילו שמץ של מראית עין. אנדרווד חסר המעצורים מטפס מעלה-מעלה, עד לכס הנשיאות. הוא איש זדון ולבו אפל, ואנחנו?
רבים מראשי המדינה הזו נוהגים כאילו הם משחקים בהצגה ושוברים ללא הרף את הקיר הרביעי בינם לבינינו. ואנחנו? צופים בהשתאות. אנחנו נותנים להם, אנחנו מגבים אותם, ואנחנו שותפים ולכן גם אחראים.

קחו למשל את נפתלי בנט. האיש מייחצן את עצמו ללא הרף, באופן שטרם נראה כמותו במחוזותינו. כל כולו הצגה המודעת לחלוטין שקהל גדול צופה בה – פוליטיקה של כותרות והזדמנויות צילום. המדיום הוא המסר? במקרה שלו זה עוד יותר קיצוני. האיש מתנהל כמשתתף בריאליטי בסגנון ״מי רוצה להיות מנהיג הימין״. הכרזותיו ותגובותיו הבוטות הן ברמה של טוקבקיסט מצוי מבחינת נתונים ועובדות. אך בניגוד לרוב גיבורי המקלדת הנועזים שמסתתרים מאחורי מסך האלמוניות, בנט קורע כל מסך.

שבירת הקיר הרביעי במקרה שלו היא כלי מצויין לגרום לקהל, לנו, לשכוח לרגע איפה אנחנו נמצאים ומה מישהו כמו בנט באמת אמור לעשות למעננו. המטרה היא אחת ויחידה: למרפק את יריביו ולקדם את עצמו הכי גבוה שאפשר. ומה בתכלס? האיש שר-על לענייני כלכלה, ומה עשה בתחום ״שלו״? טיפל ביוקר המחיה המחריד שמבריח את הצעירים מהארץ? התמודד עם המונופולים והקרטלים שמוצצים את לשד עצמותינו והורגים את השוק? הקל על העסקים הקטנים? כלום. והאמת, למה לו? זה קשה, זה מורכב, וזה גם כנראה בניגוד להשקפות ההיפר-קפיטליסטיות שלו. עדיף לו לירות הכרזות בצרורות, לזכות בכל פירור של תקשורת, ומקהלת המתלהמים נגררת אחריו בפה מזיל ריר.

אלא שבשבועות האחרונים שבירת הקיר הפכה להתנחלות של ממש: בנט ושאר זאבי הימין נדדו מהבמה והתנחלו בתוך שורות הקהל. אין יותר במה, יש רק רחוב. הוא הקובע, שם נמצאת ההנהגה.

ההשתוללות מעוררת בחילה, בחילה פיזית ממש. דם, וחלקי גופות ואיברים, פורקן מוחלט של יצרים אפלים. התבהמות חולנית של המונים. והכל בליבוי וגיבוי של אנשים שנושאים בתפקידים רשמיים בכירים ביותר, חינוכיים אפילו. הנה למשל מזכ"ל תנועת בני עקיבא העולמית, הרב נעם פרל: "אומה שלמה ואלפי שנות היסטוריה תובעים נקמה. ממשלת ישראל מכונסת לישיבת נקמה. בעל הבית השתגע למראה גופות בניו. ממשלה שתהפוך את צבא המחפשים לחיל נוקמים, חיל שלא ייעצר בקו 300 עורלות פלישתים".

עורלות? 300 פלישתים? בעל הבית השתגע? לא מדוייק. כי אין בעל בית ואין בית. יש רק שיגעון. "ההסתה מתחילה במשרדי הממשלה", נכתב בשלט שהחזיקה נערה שעמדה לידי בעצרת "תג מאיר" שלשום בירושלים. היא צודקת. אלא שכבר לא ברור איפה בכלל נמצאים משרדי ושרי הממשלה. הכל קורה ברחוב המתפרע. אספסוף מנהיג את המדינה. מתוכו ובשמו פועלים. והתוצאה מחרידה.

נעצור כאן. אלה ימים נוראים. ולנו יש שליחות. ולנו זה אומר לא רק לחברי כנסת ופעילים ובעלי תפקידים. לנו זה אומר לכולנו, כי זה נוגע לכולנו, וכולנו אחראים. הזוועה הזו איננה גזירת גורל. אינו מחוייבים לחיות בצורה כזו. שליחותנו היא להציג דרך אחרת, הנהגה אחרת, של חברה אנושית. כל אחד בסביבתו הוא מנהיג, כל אחת היא מובילת דעה. בבית, בבית הספר, בעבודה, ברחוב, ברשת.

לקול שאנחנו משמיעים עכשיו יש חשיבות עצומה. נכון, לא קל להשמיע אותו מול מקהלת זאבים נוהמים. והזאבים האלה נמצאים עכשיו בכל מקום. אבל גם אנחנו נמצאים בכל מקום, ואנחנו לא בודדים. ציבור עצום, מושתק ומפוחד, מייחל לשפיות. בשכונות ירושלים ובעוטף עזה. לא נסלח למי שמלבה את השנאה, אך גם לא נוכל לסלוח לעצמנו אם לא נילחם בה. כל אחד בדרכו, כל אחד כפי יכולתו, אבל כל אחד. מתייצבים בכל מקום. במליאת הכנסת ואולפני הטלוויזיה, וגם בפייסבוק, בתנועת הנוער, וברחוב ממש. מתמודדים, נלחמים. לא עוברים לסדר היום על שום קריאה מתועבת, על שום הסתה גזענית. לא מוותרים. כי בנפשנו הדבר.

חזק ואמץ, ניצן

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים