מחברון לוושינגטון (8.3.14)

לרגע, שהרגיש לי ארוך באופן בלתי נסבל ממש, היתה דממה מוחלטת באולם העצום. אלפי הצירים בוועידת אייפאק בוושינגטון בהו במסכי הענק מהם ניבט ראשו עטור השיער של ג׳ון קרי שחיזר בלהט אחר לבם. ״אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום, כי לא חלום הוא״, ציטט מזכיר המדינה האמריקאי, באנגלית, את יעקב רוטבליט. ״ובכל הכיכרות הריעו לשלום!״. הריעו? את השקט המעיק הפרו בקושי כמה מחיאות כפיים בודדות, שרובן כנראה היו שלי ושל נשיא התנועה הרפורמית באמריקה שישב לידי.

קשה להאמין שבבוקר עוד סיירתי בחברון יחד חבריי בסיעת מרצ ופעילי שלום עכשיו, ובערב כבר הייתי בוושינגטון המושלגת. המעבר היה חד, כמעט בלתי נתפש.

ברחוב הנטוש של מרכז חברון, ליוו אותנו קריאות השטנה של הכהניסטים. כוח גדול של חיילים ושוטרים שמר עלינו, ולמעשה הגביל אותנו. לא את הצעקנים סביבנו.

באנו לחברון לציין 20 שנה לטבח של ברוך גולדשטיין. אחרי שצפינו בקבר הנמצא במה שמכונה ״פארק מאיר כהנא״, קבענו להיפגש עם משפחה של קורבנות הרצח. אז קבענו. קומץ הכהניסטים עושה שם כבשלו ונראה שגם מכתיב את המדיניות לכוחות הביטחון. פגישה עם המשפחה הפלסטינית לא היתה למרות שבני המשפחה המתינו לנו במרחק מטרים ספורים. תחת מטר הצעקות והדחיפות נאלצנו לחזור לאוטובוס מוקפים במאבטחים ושוטרים לחוצים.

זו היתה המחשה בוטה כל כך לאיך קומץ של קיצוניים מחזיק לא רק את חברון אלא מדינה שלמה בגרון.

העוזר הפרלמנטרי שלי היה אחוז תדהמה. זה היה המפגש הראשון שלו עם חברון השסועה. אני, שכבר נתקלתי שם אינספור פעמים באותו מחזה ממש, עם אותן קללות ואותן דחיפות, ניסיתי להסביר לו שככה זה תמיד. אבל הוא התקשה להבין, ואני מבין אותו: ״איך נותנים להם להתנהג ככה״?!

אז זהו, שהם כשלעצמם קומץ. כל קיומם שם תלוי בגיבוי המדינה על זרועותיה, והמדינה אכן נותנת להם, ועוד איך נותנת.

גם אמריקה נותנת. ״אנחנו נותנים הכי הרבה לישראל״, התעקש קרי והסביר שהוא ואובמה מובילים את המימשל האוהד והנדיב ביותר כלפי ישראל מאז קמה. לשווא. הקהל השתוקק לאיומים, סכנות, הפחדות ואז התגייסות, התלכדות, והדיפת הצורר. ביבי ורוב הדוברים סיפקו בדיוק את זה, עם שפע בלתי נדלה של צוררים.

אפילו תנועה שולית כמו בי-די-אס שקוראת לחרמות וסנקציות נגד ישראל, זכתה שם, ועוד מראש הממשלה עצמו, לתשומת לב כה נרחבת וכה מאיימת. הם מעולם לא היו יכולים לקוות לפרסומת טובה יותר מזו.

בהפחדה הדרמטית מפני ״דה-לגיטימציה״ של ישראל, ראש הממשלה פשוט היטעה ביודעין את שומעיו. הוא יודע היטב שאין שום גורם רציני בעולם החופשי שמתנגד לעצם קיומה של ישראל. הוא גם יודע מצויין, כי הוא קיבל דוח מפורט ממשרד החוץ, שכמעט 100 אחוז מהפעולות בעולם של חרמות בהקשר הישראלי, נובעות ונוגעות לכיבוש בשטחים ובעיקר להתנחלויות. כל ראשי הימין וגם מועצת יש״ע ושאר ארגוני המתנחלים יודעים זאת. אבל הם מטייחים ומסתירים את זה בשיטתיות, וגם הדוח של משרד החוץ נגנז במהירות. כי מה? איך ניתן להודות שבעצם הבעיה הבינלאומית מספר אחת של ישראל היא ההתנחלויות? והיא זו שיוצרת קריאות לחרם? אז מפחידים, כמו ביבי וכמו איילת שקד ובנט וזאב אלקין ושאר המאיימים, שכל ישראל בסכנה.

איזה צירוף נהדר: קיצוני הימין עושים את העבודה עבור קיצוני הבי-די-אס. בגלל שלא רוצים להתמודד עם ההתנחלויות, מדברים על ״דה-לגיטימציה״ של ישראל כולה.

אבל אם רק מרימים את הראש מעל הבצה העכורה והמייאשת הזו, של איומים והפחדות ״וקמים עלינו לכלותנו״, מגלים שפע של הזדמנויות, אולי לראשונה מזה שנים רבות מאוד. הטלטלה במזרח התיכון יצרה מצבים חדשים, אפשרויות לשיתופי פעולה עם מדינות רבות שבעבר נחשבו לדמיוניים. פוטנציאל אדיר של סחר וכלכלה, אנרגיה, מים, תקשורת, סביבה, תחבורה, ביטחון… כבר לא מדברים על זה רק בחדרי חדרים. כל מי שעוסק בכך – במערכת הביטחון, במשרדי הממשלה, ובחברות הפרטיות – מכיר את הדברים, והם כבר נמצאים על השולחן. לשם כך בדיוק הקמתי בכנסת את השדולה לשיתוף פעולה אזורי, והשבוע נערוך כנס מיוחד (הפרטים למטה) עם שגרירים ויודעי דבר כדי להציג את פירות השלום.

אכן שלום. כי בזה בדיוק מדובר ובזה העניין כולו תלוי. וכולם – בימין ובשמאל, בירושלים, ריאד, אבו דאבי, וושינגטון, ובריסל – יודעים זאת: ברגע שתוסר אבן הנגף של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, תיפתח דרך המלך לשיתוף פעולה אזורי ובינלאומי שבעבר ישראל רק יכלה לחלום עליו.

וכשחושבים על כל זה, כשרואים את התמונה הגדולה, מבינים איזו איוולת קטנה ועלובה מייצגים המרזלים והבן-גבירים של חברון או מיגרון. במה מדינת ישראל צריכה לבחור? בהם ובכהניזם ההזוי, בהתכתשויות ״תג מחיר״, או בשינוי פני האזור שיבטיח את עתידנו כמדינה דמוקרטית ומשגשגת? כבר מזמן אני מתפלא שיש בכלל דילמה כזו, והשבוע בין חברון לוושינגטון, הפער נראה גדול מאי פעם.

נפגשתי עם שורה של חברי קונגרס. מכולם שמעתי, כמעט באותן מילים, פליאה ותחינה: חידלו להשתמש בלובי היהודי כדי לפגוע במאמצי השלום של קרי. הרי זה האינטרס הישראלי העליון, ויש הזדמנות אמיתית להשיג אותו. ואיך בכלל יתכן שמי שפועל למען השלום מוצג כאנטי-ישראלי? היש עיוות גדול מזה?

חייכתי ביני לבין עצמי. הרי זו מציאות חיינו בשמאל. כבר שנים שהימין המתנחלי מטמיע את המשוואה הזו. ״שלום״ היא כבר מילה כמעט גסה.

אבל יש תקווה ויש סיכוי. אחת הפגישות המרגשות ביותר היתה עם הסנטורית תמי בולדווין. זו אישה שיודעת כמה דברים על פעילות ועל אומץ. היא הנציגה הראשונה בתולדות ארה״ב של הקהילה הגאה בסנאט. במשך שנים בולדווין היא סמל ומודל לחיקוי עבור המון אנשים באמריקה – הרבה מעבר לקהילה הגאה. כיום היא משמיעה את אחד הקולות החזקים בפוליטיקה האמריקאית בחתירה לזכויות אדם ולצדק חברתי.

בולדווין סיפרה לי על הסבא היהודי שלה ועל הקשר החם והאהבה שלה לישראל, ושמחתי לשמוע שהיא אופטימית ביחס למאמצי השלום של קרי. אמרתי לה שהסדר מדיני הוא הדרך הטובה ביותר להבטיח את עתידה של ישראל, והיא אמרה כך: ״בעיני, להיות פרו-ישראלית, זה לקדם את השלום״. לא יכולתי לנסח את זה טוב יותר.

להתראות, ניצן

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים