אל נא תאמר לי שלום (29.3.14)

– ״תגיד, למה אתה מתעסק בזה כל כך הרבה? אם אתה שואל אותי, עדיף בכלל לא לדבר על זה…״

לא ששאלתי, ובכל זאת אומרים לי. ואם הייתי מקבל שקל על כל פעם שאני שומע את ההמלצה הזו, הייתי כבר יותר עשיר מיצחק תשובה בלי תספורת ובלי פיצוי לתושבי גבעת עמל.

אני עוסק בזה כי אני חייב. כי זה החיים שלנו, ועכשיו יש הזדמנות אמיתית שאנחנו מחמיצים בלי שהציבור באמת מודע לה, וזה קורה מול העיניים שלי ואני לא יכול לשתוק. אסור לי. יש לי אחריות כנבחר ציבור. ואם היית יודע עד כמה גדולה ההזדמנות ומה באמת קורה באזור עכשיו ועד כמה מכוונת ההחמצה, היית פועל בדיוק כמוני.

– ״אתה צודק, זה נכון, אבל זה לא פופולרי, ובכלל כדאי להשתמש במילה אחרת. די לדבר על שלום. אף אחד כבר לא מאמין בזה. זו פשוט מילה לא טובה״.

בשלב הזה של השיחה, שמתרחשת בערך אחת ליום, זה התור שלי להתעצבן. למרות ששמעתי את זה אינסוף פעמים ואני כבר אמור להיות מחוסן.

– אתה שומע מה אתה אומר? שלום זו מילה לא טובה? אז אני אולי מוגבל אבל בחיי לא הכרתי מילה יותר יפה ויותר חשובה משלום. ואם דווקא זו המילה שהפכה אצלנו למילה גסה שכולם בורחים ממנה כמו מאש, כדאי שנבדוק טוב-טוב את עצמנו כי משהו רע מאוד קורה לנו.

״ח״כ הורוביץ, על מה תהיה מוכן לוותר למען שלום?״, שאל השבוע המראיין בערוץ 2.

– לוותר? למען השלום לא צריך לוותר על שום דבר. השלום הוא רווח נטו. הוא מאפשר לנו להיפטר מדברים רעים. כמו מלחמה, למשל. כמו כיבוש של עם אחר, כמו ביזבוז כספים שאין לו גבול על חשבון החברה הישראלית. כמו השחתה עצמית. כמו בידוד בינלאומי. אתה יודע מה, אם שאלת על ויתורים – על הדברים האלה אני מוכן לוותר בנפש חפצה. אני רוצה שלום ואני אעשה כל מה שאני יכול כדי שיהיה פה שלום.

״אתה נאיבי״. זו בדרך כלל התגובה הנפוצה. ״לא שאנחנו לא רוצים שלום, בטח רוצים. כולם רוצים. אבל מה שאתה מדבר עליו זה חלומות״.

אז חברות וחברים יקרים שלי, בואו נשים בצד את החלומות, ואני מודה שיש לי כאלה ואפילו טובים, ואדבר אתכם תכל׳ס כחבר פעיל בוועדת החוץ והביטחון וכראש השדולה לשיתוף פעולה אזורי וכמי ששומע מה אומרים ראשי ובכירי מערכת הביטחון על זרועותיה ואגפיה.

אז ככה, בלי חלומות: בשנים האחרונות מתרחש שינוי עצום במזרח התיכון. למרות הטונים המאיימים תמיד של פרשנינו לענייני ערבים ולענייני צבא, השינוי הזה הוא בעיקרו לא לרעת ישראל אלא פותח בפניה הזדמנויות שלא היו כאן מאז קום המדינה. ואת זה לא אני אומר לכם כאן ממשוגות דמיוני הנאיבי, אלא אומרים כל הקודקודים, וכבר לא רק בחדרי חדרים.

איומים עדיין יש. בוודאי. ולא מעטים. אך לראשונה הסיכויים גוברים על הסיכונים. תמונת המצב האזורית של ״כל הערבים, כל הטרור, כל המוסלמים – כולם כולם נגדנו״, היא מנותקת מהמציאות.

במה דברים אמורים? שורה ארוכה של מדינות ומשטרים עברו זעזוע דרמטי ״באביב הערבי״. אחת ההשלכות של הטלטלה הגדולה היא התמודדות עם קבוצות קיצוניות המשתייכות למה שמכונה ״ג׳יהאד עולמי״: אל קעידה כשם קוד אבל מדובר רב של קבוצות סוניות פונדמנטליסטיות. הן שונאות לא רק את המערב ואת ישראל אלא גם, ועכשיו אולי בעיקר, את רוב רובם של המשטרים באזור: מצפון אפריקה, דרך מצריים והרשות הפלסטינית וירדן, ועד מדינות המפרץ. בחזית הזו טמון בסיס לשיתוף פעולה ישראלי-ערבי, שכבר קורה.

והנה משהו אפילו עוד יותר מעניין. מוקד הלוחמה של ארגוני הג׳יהאד העולמי בשנים האחרונות הוא בסוריה השסועה. ונגד מי? נגד משטר אסד ונגד בני בריתו – איראן וחיזבאללה השיעים.

אם תשאל אנשים ברחוב על איראן ואל קעידה, רובם יגידו לך שזה אותו הדבר – חלק מתמנון הטרור הגדול. אבל הנה דבר שרוב האנשים אינם יודעים: בין איראן השיעית וגרורותיה לבין אל קעידה הסונית ונספחיה יש עימות נורא, מוחלט ורצחני. ״ציר הרשע״ המיתולוגי שעל הכוונת הישראלית מזה שנים, טהרן-דמשק-ביירות, שקוע במרחץ דמים מחריד נגד אותם ארגונים ממש שמוגדרים כיום על ידי מערכת הביטחון שלנו כאיום מתגבר בגבולות ישראל וכבעלי פוטנציאל פגיעה רציני.

אומרים שהאויב של אויבי הוא ידידי. זה אולי קצת מוגזם ביחס לגורמים כמו איראן וחיזבאללה, אבל זירת העימות והמטרה העיקרית של הגורמים הללו כיום איננה ישראל.

סיפור אפילו יותר מורכב מתרחש בעזה. מצריים סגרה הרמטית את הברז לחמאס, אפילו הוציאה את הארגון אל מחוץ לחוק. הגנרל סיסי שקוע במלחמת חורמה נגד האחים המוסלמים, יריביו מבית, ונגד בעלי בריתם כגון חמאס. במקביל הוא מנהל מערכה נגד קבוצות ג׳יהאד עולמי שפועלות בסיני וגם שולחות אצבעות לתוככי מצריים. אגב, אותן קבוצות דחפו רגל גם לרצועת עזה ושם הן בעימות מר עם שלטון חמאס שנמצא עכשיו בשפל ובמצוקה קשים ביותר – מבית ומחוץ.

מסובך? בהחלט. ובעצם רק התחלנו כי יש עוד גורמים שממלאים תפקידים חדשים בקלחת האזורית ויש עוד התפתחויות בעלות משמעות גדולה כמו מערך ההסכמים הבינלאומי המתרקם בנושא הגרעיני עם איראן ובנושא הכימי עם סוריה, ותקצר היריעה לסקור כאן את התמונה החדשה כולה.

השורה התחתונה היא זו: מערך הכוחות במזרח התיכון השתנה דרמטית ועמו גם מפת האיומים והסיכונים הביטחוניים לישראל. הדברים הללו שמודגשים בתדריכים הפנימיים ובדו״חות המחקר, כמעט שלא חודרים את השיח הפוליטי השחוק והרוטיני וכמעט שלא מגיעים לתודעה הציבורית.

יש לכך שתי סיבות שקשה מאוד לפצח:

1. המציאות החדשה והמורכבת כל כך, סותרת לחלוטין את תמונת המצב בשחור-לבן, של ״טובים מול רעים״ ושל כל העולם נגדנו, שאנחנו רגילים לצרוך ערב-ערב מפרשנינו ופוליטיקאינו. הפנמה של המציאות האזורית המשתנה מחייבת שינויים עמוקים בתפיסות מקובעות של שנות דור ושל ארגונים גדולים וכבדים.

2. הפוטנציאל העצום הטמון בשינוי הזה מבחינת ישראל תקוע ובלתי ניתן למיצוי בגלל אבן הנגף של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כל נסיון לקטוף פירות אזוריים ולנצל את היתרונות במציאות החדשה, מחייב התמודדות רצינית עם סוגיית השטחים וההתנחלויות. זה המפתח לשער הגדול. לכן הפוליטיקה הפנים-ישראלית מסתירה ומעלימה במכוון את מה שמתרחש בחוץ. השער נותר סגור.

זו הסיבה להתעלמות המוחלטת בירושלים מהיוזמה הערבית שמונחת על השולחן כבר עשר שנים, או מהחבילה האירופית עם הטבות חסרות תקדים שמונחת על השולחן כבר ארבעה חודשים ללא שום תגובה ישראלית.

כל המיזמים החדשים הנרקמים בדיסקרטיות עם מדינות במפרץ או באגן הים התיכון לא מתרוממים בגלל העניין הפלסטיני. את זה כמעט לא תקראו בעיתון ולא תראו בטלוויזיה, ולא כי מישהו שכח לדווח.

המערכת כולה – הביטחונית, המדינית, הכלכלית, ממשלתית ופרטית – תקועה קשות בגלל העניין ״הפוליטי״. רוח רפאים מרחפת מעל קריית הלאום בירושלים וקריית הביטחון בתל אביב: השלום. הוא כל כך מפחיד השלום הזה עם הפלסטינים, כל כך מאיים, שהוא משתק את כולם. ולעזאזל כל הפירות ולעזאזל הסיכוי לפיוס היסטורי עם שכנינו שחולקים אתנו את הארץ הזו ולעזאזל כל היתרונות הביטחוניים, אכן כן, יתרונות ביטחוניים ממשיים ביותר כפי שהביאו הסכמי השלום עם מצריים וירדן, ולעזאזל דמותה של המדינה הזו. לעזאזל הכל. הרי כל העולם נגדנו, כולם אנטישמים, ולנו לא נותר אלא לסמוך על אבינו שבשמיים ועל חרבנו עליה נחייה לנצח.

אל מול החומה הזו יש לנו תפקיד ואף אחד לא יעשה אותו במקומנו: לשנות את השיח, לפתוח את השער.

קשה להאמין אבל הכנסים של השדולה לשיתוף פעולה אזורי הם הפורום היחיד בכנסת שבכלל נוגע בנושא האדיר הזה. אנחנו משקיעים מאמץ גדול במפגשים עם גורמים מדיניים מהאזור ומהעולם, באירועים בינלאומיים, ביוזמות כלכליות, מעל כל במה ופורום וגם בתקשורת – כל דבר שיוכל לקדם את השלום. וכן, אני בהחלט אומר ״שלום״, בקול גדול ובידיעה מלאה של הסיכונים ושל הסיכויים.

מנחם בגין ויצחק רבין אמרו שעדיפים קשיי השלום על יסוריי המלחמה. הם צדקו. אני מעדיף את הציטטה של בנג׳מין פרנקלין הדגול: ״אף פעם לא היתה מלחמה טובה ואין שלום רע״.

שבת שלום,

ניצן

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים