נווה צדק (21.2.14)

באחד הערבים תפסתי מונית ברחוב. לנווה צדק בבקשה. הנהג הפליט אנחה והסתובב אלי: "נווה צדק? איזה נווה ואיזה צדק…."

ככה בדיוק הרגשתי כשהאזנתי להכרזות המפוצצות על "השיוויון בנטל". איזה שיוויון ואיזה נטל? החוק הזה הוא בדיחה עצובה. הוא מעמיק את אי השיוויון ומנציח חלוקה מיגזרית מעוותת, שאין ולא יכולה להיות לה שום הצדקה משפטית, בטח לא מוסרית. והכי מעצבן שיוזמיו מכתירים ספין פוליטי, קומבינה שכזו, בכתרים ותארים שיוצרים זילות כה קשה כלפי המערכת הפוליטית.

הכל ישראבלוף, כמו שאמרו הגששים וכמו שאמר לאחרונה השופט העליון רובינשטיין על עוד בלוף: הסידור המפוקפק של עיריית ת"א שמתהדרת בסיסמה "עיר ללא הפסקה" ומאפשרת לכל מיני חנויות ופיצוציות לפתוח בשבת, אך גם קונסת אותם בדוחות כבדים כי חוק העזר העירוני אוסר זאת…

נשאלת השאלה מה בין בלוף, סתם בלוף כזה או אחר בעולמנו, לבין הישראבלוף שלנו? אני חושב שמה שמתמצת את ההבדל בין סוגי הבלופים הוא ביטוי עממי נוסף: להשתין מהמקפצה.

הנה דוגמא: ראש הממשלה נתניהו כבר הכריז לפני כמה שנים כי הוא דוגל בחזון שתי המדינות. זה היה נאום בר אילן. מאז עברו קילוחי ביוב רבים בנהר הירדן, והחזון לא התקדם במילימטר, ואולי רק התרחק כי אלפי בתים נוספו בהתנחלויות. עד כאן ניתן לכנות את ההתנהלות הזו כבלוף פוליטי מהסוג הרגיל. אומרים דבר אחד, ועושים דבר אחר.

אלא שאז נחתה על נתניהו הצרה הקרויה ג'ון קרי. שר החוץ של ארה"ב, אדם מנוסה ואמיץ, ובעיקר נחוש, שלא מרפה לרגע ממה שהוא רואה כהבטחת עתידה של מדינת ישראל שמאוד יקרה ללבו. בתום מסעות דילוגים ופגישות לאין קץ עם קרי, בחר נתניהו להכריז קבל עם ועולם כי אין לו שום כוונה לפנות אף התנחלות. האמריקאים הרימו גבה ויותר מזה, ואז יצאה מלשכתו של ביבי הפצצה: הוא לא מתכוון להזיז אף מתנחל כי מבחינתו ההתנחלויות יכולות להישאר תחת ריבונות פלסטינית… וואו, חתיכת הכרזה.

תוך רגעים נזעק נפתלי בנט עם עוד הכרזה, לא פחות מפוצצת, וטען כי ראש הממשלה בה הוא חבר מרכזי לקה "באובדן עשתונות ערכי". ביבי איים לפטר אותו, אם לא יתנצל, והסביר בלי בושה כי בנט פשוט הרס לו את הספין. כל הסיפור המופרך הזה נועד להלחיץ את אבו מאזן, לגרום לו להגיד לא כדי שאפשר יהיה להציג אותו כסרבן, וכך לפוצץ את המו"מ ולהיפטר מקרי.

זה להשתין מהמקפצה. כולם רואים, אין בושה. זה ישראבלוף.

יש עוד דוגמאות בשפע מערוגות הקוצים בכנסת ובקריית הממשלה. אז הנה עוד דרדר דוקרני במיוחד. שבועות, חודשים ושנים בוכים וצועקים על "המסתננים". אסור להם לעבוד – בלוף. הם עובדים בכל מקום, כולל כעובדי קבלן ברשויות המקומיות, אבל הכל תחת עננה של אי-חוקיות והכל בלחץ, לפעמים בניצול, בצורה לא מתוקנת, לא אחראית, שגם פוגעת בשוק העבודה. אז שיתנו להם היתרי עבודה כל עוד הם שוהים כאן כדי שיוכלו לכלכל את עצמם בצורה מסודרת, מכובדת. לא! כי אז "יבואו עוד מיליונים" – בלוף. יש גדר, לא נכנסים. אז זהו שכן נכנסים, והרבה – אבל דרך נמל התעופה בן גוריון, עם ויזות. פה הישראבלוף. אותו שר פנים סוער, הלוחם הנועז במסתננים, הוא זה שמאשר לייבא אלפים על אלפים של עובדים זרים חדשים, בשיטת הדלת המסתובבת. כי הרי אם יקחו מישהו שכבר נמצא פה, למשל בדרום ת"א, ויפנו אותו לעבודה חקלאית, למשל, אז חברות כוח האדם לא יוכלו להרוויח עמלות של אלפי דולרים ולגזור קופונים שמנים על כל עובד חדש שהן מביאות מרחבי תאילנד, נפאל, סרילנקה, ושאר מקומות.

זה להשתין מהמקפצה: את אלה שנמצאים כאן לא לוקחים לעבודה מסודרת, למרות שהם ממילא עובדים – במסעדות, במלונות, בנקיונות. את חלקם מכניסים למתקני כליאה, מה שגם עולה הון מבחינת המערכת. וכל הזמן ממשיכים להביא חדשים מחו"ל, ועוד קוראים לכל זה "המאבק בהסתננות".

הישראבלוף לא חייב להיות החוקה הבלתי-כתובה של מדינת ישראל. יש דרך אחרת, אם רק מפסיקים לבלף ומנסים לעשות את הדבר הנכון. למשל, במקום לנופף כל היום בטענות על הסתה וחרמות, עם המון דיס-אינפורמציה, אפשר פשוט להיפגש עם שכנינו הפלסטינים ולדבר איתם בצורה פתוחה. לשמוע ולהשמיע, ישירות, בלי מתווכים ובלי פרשנויות. כך לומדים ומלמדים המון וגם מצליחים להתקדם. זה מה שאנחנו עושים וזה מה שמאות סטודנטים ישראלים עשו השבוע עם אבו מאזן ברמאללה. אותו אבן מאזן שסופג קיתונות של בוז ולעג בירושלים. וכך שאלתי את נתניהו השבוע בכנסת: האם אי פעם אתה הזמנת ללשכתך סטודנטים פלסטינים? מתי בפעם האחרונה אתה ניסית לדבר עם חוקרים, אנשי רוח, אנשי עסקים, מהצד השני, כמו שעושה אבו מאזן? תנסה, אני מאוד ממליץ, זה יהיה מצויין לשני הצדדים, במקום להטיח מילים גדולות ומפחידות.

אז לסיום, הנה סיפורון משעשע שמדגיש את הפער בין הכותרות הבומבסטיות לבין מציאות חיינו האפרורית. זה סיפור אודות ידידתי העיתונאית המצויינת אילנה דיין, שמתגלגל כבר שנים רבות והיא עצמה מספרת אותו לא פעם. ומעשה שהיה כך היה: כשאילנה בת ה-18 התייצבה למבחני הקבלה לתחנת גלי צה"ל, התעניינו הבוחנים ושאלו היכן היא גרה. ביד אליהו, דרך הניצחון, השיבה. אהה, צהל אחד מחברי ועדת הקבלה כמוצא שלל רב. ואת יודעת על שם איזה ניצחון נקרא הרחוב שלך? הצעירה הביטה בו בחיוך קטן: "אני יודעת שהוא מצטלב עם דרך השלום. אם תגיד לי על שם איזה שלום היא נקראת, אני אגיד לך על שם איזה ניצחון נקרא הרחוב שלי".

שבת שלום
ניצן

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים