פגישת מחזור (6.12.13)

אחת משורות הסיום האהובות עלי ביותר בסרטים היא מהסרט "אני והחבר'ה" (Stand by me ) של הבמאי רוב ריינר, על-פי סיפור של סטיבן קינג. בניגוד לרוב הסיפורים של קינג, זה דווקא לא סיפור אימה, אלא מעשייה נוגעת ללב על חבורת ילדים בני 12, שמתבגרים במהלך מסע הרפתקאות של סוף שבוע אחד שהותיר בהם חותם עמוק. אחד הילדים – בסרט הוא כבר סופר מבוגר – מסיים את הספר שלו (ואת הסרט) במשפט הזה שהוא מקליד על המחשב: "מעולם לא היו לי חברים כמו אלה שהיו לי בגיל 12. בחייכם, למישהו יש?"

האמת, הוא צודק. אין כמו החברים שהיו לנו בגיל 12. במקרה שלי, "אני והחבר'ה" היינו בצופים, בראשון לציון. אז כן, במקור אני מראשון, לא תל אביבי. במקור אני גם לא שמוצניק. למרות שאני אוהב ומחובר כבר שנים אל החולצות הכחולות, ילדותי ונעוריי עברו עלי בחאקי ועניבות. ואם הייתי צריך להצביע על המסגרת שהכי השפיעה עלי, על המקום שבו ספגתי את הדברים החשובים, שבו עוצבה השקפת העולם שלי במידה הרבה ביותר, הייתי אומר שזה היה בשבט שלנו, שבט "שורק" של הצופים בראשון לציון.

לפני כמה שבועות חזרנו כולנו "לרישון". למפגש המחזורים הראשון אי-פעם של השבט המפואר הזה, שקיים לפחות 60 שנה, ואפילו 80, לדברי המארגנים הנמרצים. מה שבטוח, שכבר שלושה דורות גדלו בשבט, והם כולם היו שם. סבים ונכדים, כולם מהצופים. וכמובן בנות ובני הקבוצה שלי, שכבת "איתן", שאיתם ביליתי את רוב הימים, חורף וקיץ, חול וחגים, מכיתה ד' ועד הצבא. ולמרות שעברו כבר 30 שנה מאז שראיתי חלק מהם בפעם האחרונה, הרגשנו כולנו את החברות בינינו.

קוראים לזה "תנועת נוער", אבל בכנס המחזורים היתה תחושה חזקה שזה הרבה יותר מזה, שזו "תנועת חיים", שמשפיעה עליך כל החיים. ואני יודע שהרבה מכם שקוראים את המכתב הזה, שגדלתם והתבגרתם בתנועות נוער, מרגישים כמוני, גם הרבה מאוד שנים אחרי.

"הפעולות" המאורגנות, וכך זה עד היום, התקיימו בשלישי אחר הצהריים ובמוצאי שבת. אבל החבר'ה באו לשבט כל יום, ושרצנו שם עד מאוחר. כל טיול, כל מחנה, וגם כל מפגש או פעולה רגילה, היו חווייה, ובדרך כלל טובה ויפה, וזה בעיקר בזכות החברים, ויותר נכון בזכות הרוח החברית ששרתה שם על הכל.

למה אני מתכוון? לזה שבקבוצה שלנו היו כל מיני ילדים, מכל מיני רקעים ומכל מיני מצבים. לא כולם היו מוצלחים בלימודים, ולא כולם היו "מקובלים", ולא לכולם היתה משפחה תומכת, ובקיצור היו שם ילדים שבהרבה מסגרות אחרות לא מצאו את מקומם ולא היה להם טוב, אבל בקבוצה היה להם טוב, כי זו באמת היתה קבוצה. והיינו עושים את הדברים יחד, וחברים היו עוזרים אחד לשני, והיה כיף, ולא היה דבר כזה שלא משתפים מישהו כי הוא "חלש" או דחוי או אין לו כסף. כמובן שהיו שם מנהיגים והיו נגררים, והיו חכמים יותר וחכמים פחות, ומצחיקים ומעצבנים, אבל כולם היו יחד, והיתה תחשה חזקה שצריך לשתף את כולם, כי כולם שווים. וזה היה לב העניין.

אני זוכר שיחות קבוצה עם המדריכים, שבמבט לאחור היו דמויות חינוכיות במלוא מובן המילה, למרות שהיו בני 16 או 17 בעצמם, על מקרים שהחרימו איזה ילד או לא שיתפו איזו ילדה, והיינו מדברים על זה בצורה נוקבת ומלבנים את זה, ובסוף אם היה צריך להתנצל – התנצלו, ותיקנו את המצב, והזמינו את כולם.

כך גדלנו. ואם זה נשמע אידילי מדי, זה מן הסתם באשמת הנוסטלגיה והכנס שהיה מרגש מאוד. אז יכול להיות שלפעמים זה היה קצת פחות נחמד – בכל זאת מדובר בילדים, ולא הכי ממושמעים – אבל בפירוש היו שם בתנועה רוח חזקה וערכים עמוקים של חברות ושיוויון, שמאז לא חוויתי כמותם במסגרות אחרות. ואולי לזה בעצם התכוונו בסרט. כי חברים מצויינים יש לי גם היום.

אני מספר את הסיפור הזה על התנועה ועל כנס המחזורים, כי ההרגשה שם היתה אחרת לגמרי ממה שאנחנו רגילים סביבנו היום. שהנה פתאום המון אנשים חולקים ביחד ערכים וחברות, כשמסביב אדם לאדם זאב.

אנחנו מוקפים, מופצצים ממש, בסיפורים דוחים ומגעילים על אפליות והשפלות שהורסות אנשים והורסות את החברה שלנו. אפילו בתנועות הנוער עצמן. לאחרונה קיבלתי כמה פניות מהורים וחניכים על מצב שהוא בלתי נסבל בעיני: ילדים הוצאו מפעילות בגלל שלהורים לא היה כסף לשלם. אז שיהיה ברור: אפילו אם ילד אחד ויחיד לא יכול לצאת לטיול כי להורים שלו אין כסף, ולא מוצאים שום פתרון אחר, עדיף לבטל את הטיול ושאף אחד לא ייסע. כן, ככה בדיוק. כי טיול או מחנה או מסיבה של קבוצה בלי שכל חברי הקבוצה משתתפים – הוא לא קבוצה ולא תנועה, אלא כלום. יותר גרוע מכלום, סתם חרטא.

אל תגזלו מהילדים את החווייה שהיתה לי בתנועה, רק בגלל שלהורים שלהם אין כסף. זה עוול, זה אנטי-חינוכי, זה מנוגד לכל עולם הערכים שהתנועה צריכה לקדם, ובעיקר זו פגיעה איומה בילדים, שהם לא שוכחים כל החיים. ואני לא מגזים.

זה בדיוק מה שסיפרו החיילים הדרוזים שעוכבו והושפלו אחרי שהכניסו לבסיס את כל החיילים היהודים. זה בדיוק מה שחשים זוגות חד-מיניים שסופגים אפליה בלתי מתקבלת על הדעת מהרשויות. זה מה שחווים יום-יום ילדים אתיופים שמוציאים אותם מהכיתות באופן קבוע בשיעורים מסויימים כדי שלא יורידו את הרמה. העלבון הוא נורא.

על רקע סיפורים מהסוג הזה, בכמה בתי ספר דתיים בעיקר, הגשתי הצעת חוק לאיסור אפלייה בחינוך, שמחייבת את משרד החינוך לשלול תקציב של בית ספר שנוקט באפליה. אמרתי במליאה לשר החינוך שברגע שמסכימים, אפילו בשתיקה, להדרה והשפלה כזו, על בסיס של כסף או מוצא, הורסים את החינוך והורסים ילדים.

ותמיד יש דרך אחרת. תמיד. ואני אתן דוגמא. לפני כמה שנים נדהמתי לגלות שיש תלמידים שלא מצטרפים למסע של הכיתה שלהם לפולין כי הנסיעה יקרה – לפחות 6,000 שקל – ויש הורים שלא מצליחים לעמוד בתשלום כזה. נעזוב עכשיו את תכני הנסיעה הזו ואת מטרותיה. יש פה נקודה עקרונית: אם בית הספר ומשרד החינוך וההורים והתלמידים חושבים שזה חשוב ויש לזה ערך חינוכי וצריך לנסוע, אז כולם צריכים לנסוע. לא רק מי שמסוגל לשלם.

כשפניתי בהתחלה למשרד החינוך ולגורמים המטפלים במסעות האלה, אמרו לי – כמו שאני רגיל לשמוע תמיד בהתחלה – "ככה זה, אין מה לעשות". לא התרשמתי. יחד עם פעילים נאבקנו כדי למצוא פיתרון, ואכן נמצא פיתרון ויש סיבסוד ובאופן אישי אפילו טיפלתי בכמה מקרים כאלה, כך שכל הכיתה נסעה בלי יוצאים מהכלל.

אז חברים, אל תשאירו אף אחד מאחור. במקורות היהודיים אמרו "חברותא או מיתותא". בקבוצה שלנו אמרו "מי שאוכל לבד, מת לבד". וברוח הזו אנחנו נתקדם ונצליח, כמו שאומרים בצופים וגם בשומר הצעיר: חזק ואמץ!

להתראות, ניצן

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים