עיפרון בשערות (14.12.13)

איך יודעים אם אני לבן, שחור או צבעוני? או חצי-חצי? מי קובע?

(ציחקוק) "לך אין מה לדאוג".

או קי, אבל בכל זאת, נניח שאני זר או "מעורב", איך אז מחליטים אם יש לי זכות בחירה, אם אני יכול לצאת מהישוב שלי, אם אני יכול ללמוד באוניברסיטה? או באיזה אוטובוס לנסוע, עם מי להתחתן או אפילו לקיים יחסי מין – הרי הכל נקבע על-פי הגזע, אז איך קובעים מה הגזע שלי?

(הפנים מתכרכמות) "יש ועדה שקובעת".

ועדה? ואיך הוועדה קובעת?

"בודקים אותך ומחליטים על הסיווג. יש קריטריונים: צבע, צורת הפנים, השערות…"

אה, אם אני מתולתל "אפרו" או שער חלק, ככה?

"בדיוק ככה. הנה תראה". היא לוקחת עיפרון מהשולחן, ושמה לי בשערות. העיפרון נופל. "אצל שחורים זה מחזיק. העיפרון לא נופל".

ככה זה היה, ורק לפני 20 שנה וקצת. נלסון מאנדלה כבר היה מחוץ לכלא, וקיים מו"מ חצי-חשאי עם סוהריו לשעבר: ראשי השלטון הלבן. אלו היו שלהי ימי האפרטהייד, והשינוי הגדול כבר נראה באופק, ובעיקר עורר חששות עצומים. באתי לשם כעיתונאי, ואת השיחה העגומה הזו ניהלתי עם נציגת משרד ההסברה הממשלתי, לבנה כמובן, בת למשפחה אפריקנרית מיוחסת של בעלי אחוזה: האליטה של דרום-אפריקה.

סיירתי ברחבי הארץ היפה הזו, פגשתי את ראשי מדינות החסות השחורות, הבנטוסטנים, ואת מנהיגי הימין הקיצוני הלבן על גבול הניאו-נאצי. אלה ואלה הבטיחו לי שמאנדלה ואנשיו לא יזכו לדריסת רגל ומוטב שישובו למחתרת, כי מצפה להם רק דבר אחד: כדור אקדח. פגשתי גם את פעילי השטח של "הקונגרס הלאומי האפריקאי", תנועת המחתרת המרכזית של השחורים, שהפכה באותם ימים למפלגה, וגם פעילים של תנועות שחורות קיצוניות ממנה בהרבה, ואלה הסבירו לי שכדאי ללבנים לעזוב כבר עכשיו, כי מה שמצפה להם בקרוב "גרוע ממוות".

אלה וגם אלה, כולל אנשי המיינסטרים ומי שראו את עצמם כמתונים מקרב כל הקבוצות – לבנים שחורים, הודים ומי שכונו "צבעונים" – לא האמינו בשינוי. ראיינתי עשרות רבות של אישים ומנהיגים, מכל הקבוצות. לא היה כמעט איש שהאמין שזה יכול להצליח. רבים לא חשבו שזה אפשרי ששחורים ינהלו את הארץ או שהלבנים באמת יתנו להם לעשות זאת.

ומאנדלה? הלבנים ראו בו טרוריסט שוודאי ינקום בהם על עשרות השנים שישב בכלא. ובדיוק לזה ציפו ממנו הרבה שחורים… בכל מקום, משכונות הפאר של יוהנסבורג, דרך האחוזות השופעות בארץ הכרמים של הקייפ, ועד מצבור הפחונים העצום של סואטו, היתה תחושה חזקה שהארץ עומדת בפני מרחץ דמים נורא. יצאתי משם בטוח שהקטסטרופה בדרך, ושזה ביקורי האחרון שם, כי הארץ עומדת בפני חורבן.

מאז הייתי בדרום אפריקה פעמיים. הפעם האחרונה היתה השבוע, בטקס האשכבה המרשים כל כך של מאנדלה. כי בניגוד מוחלט לכל תחזיות האימה, דבר מהן לא קרה. כי מאנדלה לא בחר בנקמה ומהפכה, אלא בשלום ופיוס. וכך, מדינות החסות השחורות, המצאה זדונית במיוחד של השלטון הלבן כדי לפתור את "הבעיה הדמוגרפית", קרסו בקול ענות חלושה, בתוך יום אחד!, מייד לאחר הבחירות הדמוקרטיות הראשונות במדינה. זכר לא נותר מהן.

ארגוני הימין הקיצוני הלבן שאגרו נשק בכמויות עצומות, עמדו פעורי פה נוכח ממשלת האחדות שהקים מאנדלה עם יריבו לשעבר דה-קלרק, ונדחקו לשולי השוליים הסהרוריים, ושם נותרו.

ההמונים השחורים העניים והמרודים, צבא עוזרות הבית והפועלים, לא עלו בסכינים ומאצ'טות כדי לבזוז את שכונות הפאר של הלבנים. לא רק שלא היה מרחץ דמים אלא שמאנדלה גם לא הלאים את הרכוש הפרטי, הלבן, לא תפס את האדמות והאחוזות, ולא ביצע מהפיכה קומוניסטית, כפי שציפו בעלי ברית רבים שלו. הוא הניח למשק הפרטי להמשיך לפעול, וכך רתם לצדו את בעלי העסקים הגדולים. לאלה שהאשימו אותו בבגידה בעקרונותיו, הסבירו אנשיו שהוא רוצה שדרום אפריקה תמשיך להיות המדינה היחידה באפריקה שבה ניתן לשתות מים מהברז.

מה כן קרה? המון. חוקי הגזע האחרונים בוטלו כליל והתקבלה חוקה חדשה שהיא עד היום מודל לגישה מתקדמת ונאורה. האויבים לשעבר נפגשו בוועדות "אמת ופיוס" והתוודו על פשעיהם. תקציבים גדולים הופנו לאזורים שבעבר לא ראו פרוטה. במימשל הונהגה מדיניות נמרצת של אפלייה מתקנת, ואט-אט החלה לצמוח קבוצה חדשה במדינה: מעמד בינוני שחור. אבל העוני והפערים נותרו, ואפילו העמיקו.

השבוע, 20 שנה אחרי, הבטתי סביבי. בכל מקום שמעתי הערכה עצומה למאנדלה: אדם אחד שמנע הרג של מיליונים. ממש כך. דמות מופת שהצליחה, בעיקר בזכות אישיות כבירה, להעביר מדינה של עשרות מיליוני תושבים מהפיכה שלטונית מדהימה בלי נהרות של דם. אבל מצב מתוקן, חברה ראויה, מקום טוב לכולם, אומת "הקשת בענן"? לצערי, לא ולא.

נסענו בין החומות והגדרות החשמליות שמקיפות את האזורים האמידים, השופעים, של יוהנסבורג. ברדיו הסבירו שהפערים הכלכליים בין הלבנים לבין השחורים גדולים היום יותר מכפי שהיו בתקופת האפרטהייד. חבר סיפר שברחבי העיר, בעיקר בלילה, משתדלים לא לעצור באדום, מחשש לשוד על הכביש.

נזכרתי במה ששמעתי בביקורי הקודם בארץ הזו, עשר שנים אחרי המהפך הגדול. דרום אפריקה "החדשה" אירחה את הפיסגה הבינלאומית לפיתוח סביבתי וקיימות. הייתי שם עם פעילי האירגונים הירוקים מישראל, וראינו בהשתאות את קבלת הפנים הסוחפת שקיבל מאנדלה שפרש מהנשיאות, וכבר נחשב ללא עוררין "לאבי האומה".

"תראה איזה יופי", אמר לי במרירות פעיל מקומי כשהוא מצביע על ההמונים המקפצים. "כבר אין אפרטהייד וגזענות, כבר אין לבנים ושחורים, יש רק עשירים ועניים…"

האם נאיבי מצדי לחשוב שדרום אפריקה תוכל להשלים את המהפך הגדול של מאנדלה ולהגיע לצדק חברתי? לא, לא נאיבי. אני חושב שזה אפשרי. כי אם יש משהו שמאנדלה משאיר אחריו זו ההוכחה שגם הבלתי-יאומן, הנחשב אפילו הזוי , אפשרי בהחלט. שם וגם כאן. בהחלט שגם כאן.

הרביתי לצטט אותו השבוע, אז כאן אני אסיים בציטוט של דמות מופת אחרת, גם הוא מנהיג שחור וחתן פרס נובל לשלום. שניהם, אגב, השפיעו מאוד זה על זה. וכה אמר מרטין לותר קינג: "קשת המוסר ארוכה, אך היא נוטה לעבר הצדק".

שבת של חום, ניצן

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים