למי זה שייך?

IMG_0139

כששואלים אותי, וזה קורה עשרות פעמים ביום, מה הדבר החשוב ביותר בבחירות האלה, אני אומר שהכי חשוב עכשיו להבין ולהכריע למי כל זה שייך ואת מי זה אמור לשרת. על זה מתקיימות הבחירות. כי מעל כל התכניות שלנו לדיור במחיר שפוי, למהפך בחינוך, לתחבורה ציבורית חדשנית, ולשינוי עמוק בדרום, רובצת השאלה הזו, הגדולה: למי שייכת העיר ואת מי היא אמורה לשרת?

אני מאמין שהעיר היא נחלת הכלל. היא לא רכושו או נחלתו של גורם בעל כוח – יחיד או קבוצה זעירה של בעלי אינטרסים. אני מאמין שהעיר שייכת לתושבים שלה, לנו. אנחנו אלה "שעושים" אותה, חיים בה ופועלים בה, ואותנו היא צריכה לשרת. ועל זה בדיוק אנחנו הולכים לבחירות מחרתיים.

מה זה אומר בתכלס? למשל, שצריך להשתמש בקרקעות של העיר כדי לבנות עליהן דירות במחיר שפוי, שמגדירים מראש. עניין כל כך בסיסי, שקיים בכל עיר בעולם, והיה קיים גם לאורך רוב שנות המדינה, אבל בשנים האחרונות אצלנו, הוציאו אותו להורג על מזבח ההפרטה הפרועה ומכירת החיסול של קרקעות הציבור. והתוצאה קשה מנשוא: מחירי הדיור הגיעו לרמה בלתי שפויה שלא רק מחסלת את חלום הדירה עבור המוני אנשים, אלא גם מאיימת להחריב את כל המשק בגלל בועת הנדל"ן. למה זה קרה? כי העדיפו באופן מכוון את טובת המעטים על פני טובת הכלל.

כך זה קורה עכשיו גם בחינוך הציבורי שעובר שחיקה דרמטית, בתחבורה הציבורית שקורסת, בבריאות המופרטת… והתוצאה תהיה זהה: מי שיש לו הרבה כסף (ויצטרך יותר ויותר) יקבל חינוך טוב בבתי ספר שהולכים ומקבלים צביון פרטי. מי שאין לו, וימצא את עצמו בבית ספר "רגיל", ולא יוכל לשלם עוד – יקבל חינוך ירוד. וכך בדיוק יקרה גם בבית החולים הציבורי הצפוף או באוטובוס המקרטע.

ושלא יהיה ספק: למצב הזה, שכבר מתרחש לנגד עינינו, יש השפעה קשה לא רק על עניים שיהפכו עניים יותר, ועל אנשים ממעמד הביניים שעלולים להפוך לעניים לפי כל קנה מידה. יש לו גם השפעה על העשירים. כי העשירון העליון הופך למאיון, והמאיון לאלפיון. כדי להישאר מבוסס, תצטרך לשרוד בג'ונגל שהופך אכזרי מיום ליום. אם תיפול – תיטרף. אין חמלה, אין רשת ביטחון.

במערכת הבחירות הזו נפגשתי עם אלפי אנשים, כל יום, כל היום. כמעט מכולם – מבוגרים וצעירים – שמעתי את החשש הזה. איך נעמוד במחירי השכירות, איך נגיע לדירה, איך נסתדר כשיהיו לנו ילדים או איך נעזור להם כשיתחילו בחיים משלהם, ואיך נממן לעצמנו או להורינו דיור מוגן או טיפול סיעודי ראוי כשנצטרך. הכל כל כך יקר…

אני לא מקבל את האמירה הנפוצה "ככה זה, ואין מה לעשות". זה בדיוק מה שבעלי האינטרסים היו רוצים שנחשוב. שאי אפשר להשיג דירה במחיר שפוי וצריך להשתעבד כל החיים לתשלומי שכירות או משכנתא שאין כמוהם בשום מקום בעולם. שאי אפשר לקבל חינוך טוב בבית הספר הציבורי, וחייבים להוסיף עוד ועוד תשלומים מהצד. שאי אפשר לעשות כאן מערכת נורמלית של תחבורה ציבורית, שאי אפשר לטפל בהזנחה של הדרום… כי "ככה זה".

בגלל זה בדיוק אני מתמודד על ראשות העיר החשובה והמשפיעה בישראל. כדי להראות שיש דרך אחרת. שבעזרת המשאבים והכוחות שקיימים כאן, ניתן ליישם ולבצע מדיניות אחרת שתפעל למען טובת הכלל, טובתנו.

זו הדרך שלי, זו הדרך של התנועה שלי, של מרצ, וזו הדרך של המחנה החברתי כולו.

זה הזמן לקבל את ההחלטה ולהכריע. והיא בידכם. רק שהרוב סביבנו, לא משתתף בהכרעה ובכך נותן למישהו אחר את הזכות לקבוע כיצד ייראו חייו בשנים הבאות. בבחירות הקודמות, לפני חמש שנים, נבחר ראש עיריית ת"א-יפו בעזרת 67 אלף קולות: שישית בלבד מבעלי זכות הבחירה בעיר. רוב התושבים פשוט לא הצביעו.

הפעם זה יכול להיות אחרת. זה תלוי בהצבעה שלך. שלי, אתה שואל? כן שלך. הקול הבודד שלך יצטרף לקול הבודד של שכנך, שיצטרף לקול הבודד של המוכר מהמכולת, ולקול הבודד של הסטודנטית ממול ולקול הבודד של סבתא שלה ושל אחיה החייל, וביחד ננצח.

חזק ואמץ!

ניצן
(20.10.13)

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים