מי יבנה לי בית?

 לפני כמה שנים גמרתי לשלם את המשכנתא על הדירה שלי. זה היה אחד הימים הנחמדים בחיי. תחושה של שחרור גדול אחרי 25 שנות תשלומים. התחלתי בדירת קרקע קטנה שקניתי אחרי הצבא, עם משכנתא של 100 אחוז מהבנק. אז זה היה אפשרי, כמובן עם ערבויות מפה ועד בנגלדש. מה עבר לי אז בראש? בפרץ של מחשבה בורגנית, לא כל כך אופיינית לילד אחרי צבא, חשבתי שבמקום לשלם שכירות במשך שנים ובסוף להישאר עם כלום, עדיף לקנות דירה עם משכנתא ולשלם את ההחזר החודשי ובסוף תישאר דירה.

אמנם הבנק עשה עלי רווח עצום. הריביות, ההצמדות, הביטוחים… אבל בסך הכל, אני בר מזל. כי היום זה היה בלתי אפשרי. אין משכנתאות כאלה. היום צריך להביא לפחות 40 אחוז כסף מהבית. וגם אין דירות כאלה. כי עוד משהו קרה בתקופה הזו: המחירים קפצו לשמיים.

אחרי עשר שנים, מכרתי את דירת הקרקע, לקחתי עוד משכנתא וקניתי את הדירה שבה אני גר ב-12 השנים האחרונות. אם היום הייתי צריך לקנות את הדירה הזו, לא הייתי יכול. גם לא כחבר כנסת. לא שהיא גדולה או מיוחדת. 2.5 חדרים, קומה ראשונה, בלי חנייה, במרכז ת"א. והמחירים בשחקים.

נשגב מבינתי איך צעיר יכול להגיע היום לדירה, באיזשהו מקום. רק אם מישהו עוזר לו. ואם אין לו עזרה?

הרי דירה ממוצעת בישראל עולה 1.2 מיליון שקל, לפי נתוני הממשלה. בערים הגדולות, היכן שגם יש עבודה, עולה הרבה יותר. זאת אומרת, שצריך לבוא מראש עם חצי מיליון שקל ביד, רק כדי שהבנק ייתן לך הלוואה על שאר הסכום. אני לא מכיר הרבה אנשים סביבי שיש להם חצי מיליון שקל זמינים בכיס.

אבל אין מה לעשות, אומרים לי. ככה זה השוק ואי אפשר להוריד את המחירים. אז חברות וחברים יקרים, זו אחת השאלות הכי נפוצות ששואלים אותי בהתמודדות שלי על ראשות העיר ת"א-יפו כשאני מסביר איך אקדם דיור בר-השגה, וזו גם אחת הטעויות הגדולות בשיח הציבורי שלנו. אבל אנחנו לא צריכים להאשים את עצמנו בטעות הזו. כי לא נפלנו אליה במקרה. זו מנטרה שהוחדרה בכוח עצום במשך שנים לכל פינות חיינו, במטרה אחת: לשרת אינטרס מסויים, מאוד צר, של קומץ זעיר של בעלי עניין.

בוודאי שאפשר להציע דירות זולות יותר לקנייה או להשכרה, בתנאי שרוצים בכך. וכאשר השלטון רוצה, הוא גם עושה. למשל, בשטחים מסויימים, שאפשר פשוט לכנות אותם "השטחים", או למיגזר מסויים. אבל לא לכולם. לכולם אין גישה לדירה חדשה ב-600 אלף שקל, כמו שמציעים בחריש. זה דיור בר-השגה: ההוכחה שכאשר השלטון רוצה, הוא יכול להציע לציבור דירות טובות במחיר שפוי.

תכירו בבקשה את "הבנייה התקציבית", הידועה גם בשמה השני "מחיר למשתכן". מה זה אומר? שהמדינה או גורם ציבורי אחר, עירייה למשל, בונה בעצמה וקובעת מראש את מחיר הדירות שתמכור או תשכיר לציבור. הרי הגורם העיקרי במחיר הדירה הוא הקרקע. ורוב הקרקע בישראל היא של המדינה, ועלויות הבנייה למטר מרובע ידועות לכל קבלן זוטר. אז המדינה מתקצבת בניית דירות על אדמתה (אדמתנו, לא לשכוח) במחיר שהיא קובעת מראש בהתאם לעלויות הבנייה. ממש כמו שהמדינה מתקצבת בנייה של בתי ספר ובתי כנסת ומחנות צבא, וכבישים, ויודעת בדיוק כמה זה יעלה לה. והמחיר של דירה כזו יהיה חצי ממה שעולה דירה עכשיו.

רגע רגע, זה מזכיר לנו משהו הסיפור הזה. עד לא מזמן, המון דירות בארץ נבנו בשיטה הזו. ככה ההורים שלנו הגיעו לדירה, וזו בעצם תמיד הייתה נוסחה ישראלית מנצחת: איך לבנות הרבה דירות, מהר, ובזול. למשל כשהגיעו הנה גלי עלייה. הפעם האחרונה היתה בתחילת שנות ה-90'. המדינה בנתה אז 120 אלף דירות בשנה וחצי. עובדה.

ובעצם עוד הרבה קודם, היה לזה כבר שם נפוץ, שכל ילד הכיר. שיכון. יש גם משרד ממשלתי כזה: משרד השיכון. ויש חברות שיכון. אבל את מי ואת מה הן משרתות היום?

אם אתם חושבים עכשיו על הבניינים הישנים עם הדירות הזעירות, תחשבו שוב. השיכון של שנות האלפיים, לא יהיה בסטנדרט של שנות ה-50'. הדירות בבנייה ציבורית יכולות להיות בסטנדרט מעולה: דירות חדשות, מעוצבות, אטרקטיוויות. השאלה היחידה היא כמה הן עולות ומי מרוויח מהעסק: טייקון נדל"ן כלשהו, או הציבור הרחב.

ומי שמנסה למכור לכם שמה שקורה כאן זה מה שקורה בכל העולם – מטעה אתכם. הגישה העירונית החדשנית, במדינות הכי מפותחות, היא דווקא של בנייה ציבורית, איכותית, בדרך כלל גם בנייה ירוקה ומודרנית. ראיתי פרויקטים כאלה במו עיני, והם מאוד יפים. בצרפת, למשל, התקבל לפני כמה שנים חוק שמחייב שבכל עיר לפחות 20% מהבנייה תהיה ציבורית. בשוק השכירות שם כמעט חצי מהדירות הן בבעלות ציבורית. בעיר חביבה כמו אמסטרדם שבהולנד, רוב הדירות הן ציבוריות.

אז בוודאי שאני תומך בהמשך בנייה פרטית, אבל בצדה תהיה גם בנייה ציבורית טובה, שתתן פתרונות לאנשים בתחילת הדרך, למי שרוצה לבנות את חייו והיום זה נראה לו חלום רחוק. יהיה תמהיל של דירות: גדולות ובינוניות, יקרות ופחות יקרות, פרטיות וציבוריות, תהיה יד מכוונת שפועלת קודם כל על-פי הצרכים של התושב. ולכל מי שאומר: "הי, לי יש כבר דירה אז מה אכפת לי" – שיחשוב על הילדים שלו, ושיחשוב על עצמו בגיל יותר מבוגר כשיצטרך אולי דיור מוגן וייאלץ לשלם מחירים מטורפים.

הגישה שלי מעודדת מעורבות ציבורית בשוק הדירות. הרי הגורמים הציבוריים ממילא מעורבים בו עד צוואר, אלא שהיום ההתערבות שלהם היא רק לצורך מכירת חיסול של נכסי המדינה לטובת גורמים מסויימים. לא לטובתי, לא לטובתך. והשוק הוא הכל חוץ מלהיות "חופשי". היום הוא ריכוזי עד כדי מחנק.

נשמע חדשני? נועז? שונה? צודקים. זה באמת שונה, כי המצב הנוכחי מחייב שינוי. ואני מרגיש שלזה בדיוק התכוונו בתנועה שלנו כשאמרו בימים רחוקים "לא עייפי דרך, כי אם מפלסי נתיב!".

חזק ואמץ, ניצן 

(25.5.2013)

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים