תקומה

מעולם לא הציגו אותי בשום מקום כ"בן העדה". עד הפעם הזו, כאשר אריה גולן, איש הרדיו המעולה, הזמין אותי לעלות על הבמה בכנס הראשון אי-פעם של עליית פולין 1957, המכונה "עליית גומולקה". ומעולם, בחיי "הציבוריים", לא התרגשתי כפי שהתרגשתי שם.

לא רק כי אמא ואבא שלי ישבו באולם, וגם כל כך הרבה אנשים אחרים שאני מכיר מאז שהייתי ילד קטן, אלא כי האירוע הזה הציף בבת אחת המון זכרונות ותחושות וצלילים ומראות. למרות הציניות המפורסמת של הפולנים, הרי לפי כמות הדמעות באולם, ההתרגשות הזו היתה נחלת כולם.

כמובן שהיו קצת עקיצות פולניות, לפי מיטב מסורת "העדה". "תראה איזה דבר נורא!", ספקה כפיים מכרה ותיקה, בחיוך גדול. "אלף פולניות באולם אחד – זה יותר גרוע מהפצצה האיראנית"… ועוד כהנה וכהנה הלצות ומעשיות. אבל מעל הכל היתה שם תחושה מופלאה של השלמה וסיפוק וסוג של סגירת מעגל של אנשים בני שישים, שבעים ושמונים, שמעולם לא קיימו מפגש כזה, מעולם לא התכנסו כדי לחלוק את החוויות המשותפות שלהם על ילדות והתבגרות על חורבות השואה במשפחות קרועות, על העזיבה שהיתה לפעמים טראומטית, על קשיי הקליטה בארץ, ועל החיים שבנו כאן מאז בעשר אצבעות, ובטח שאף פעם לא עשו מזה פוליטיקה ועסקנות במובן הסקטוריאלי.

"איזה יופי, סוף סוף גם לי יש עדה", צהל שם אלון אוליארצ'יק, ושר שיר בפולנית שחיבר אביו ב-1951. ולמרות שהאנשים בקהל לא שמעו את השיר הזה לפחות 50 שנה, המילים יצאו מהפה מאליהן.

באופן רשמי, הוזמנתי לארוע הזה כיו"ר אגודת הידידות הפרלמנטרית ישראל-פולין. אלא שהסיפור הזה הוא בשבילי קודם כל ולפני הכל סיפור אישי. הסיפור של עליית גומולקה, הוא הסיפור של המשפחה שלי.

ולדיסלב גומולקה היה מנהיג פולין בשנות ה-50' שהתיר ליהודים, באופן חריג, לעזוב את המדינה, לא לפני שהגדיר אותם כ"גייס חמישי". כך עלו לישראל כ־45 אלף יהודים. ביניהם משפחות הוריי: הורוביץ והרצברג. הם הגיעו לארץ, בנפרד, באותה שנה, 1957, חסרי כל, ממקומות שונים בפולין. הקשר נוצר כאן. הם הכירו במועדון של צעירים עולים ביפו, ואז אני נכנסתי לתמונה. הדודות והדודים, הסבים והסבתות, חוג החברים שלהם, המכרים, חברי הילדות שלי – הכל גומולקה.

כך שלא במקרה גם הגעתי לאגודת הידידות ישראל-פולין בכנסת. ואם לספר את זה בסגנון פולני, אז צריך להגיד ככה: חברי כנסת אחרים לקחו להם כל מיני אגודות ידידות "זוהרות" – ברזיל, סין, קנדה, ספרד, איטליה, יפן. אף אחד לא רצה את פולין עם משלחות על השואה, סיורים בגטאות, ועיירות שחרבו…

כך שבשבילי זה לא רק עניין חשוב מבחינת ישראל, וטיפוח הקשר עם מדינה שהיא בין הידידותיות ביותר היום באירופה. זה קודם כל עניין אישי. נולדתי לתוך הסיפורים האלה, והשפה הזאת, המנהגים והמאכלים. השואה והציונות, עבורי, הן לא משהו ערטילאי ומרוחק – אלא ממש הסיפור של המשפחה ושל כל כך הרבה אנשים שאיתם גדלתי והתבגרתי. ומכאן גם הקשר לארץ והתפיסה הציונית הדמוקרטית שלי.

אני גם חושב שבמידה רבה גם הדרך שלי, הדיעות הפוליטיות שלי, והעובדה שנהייתי עיתונאי ואיש פוליטי, צמחו מתוך הדבר הזה. אלה היו אנשים עם המון מודעות ומעורבות. עלייה חילונית, עם דגש מאוד חזק על תרבות, על לימודים, ועל עבודה קשה. וכשאומרים "משואה לתקומה", עבורנו זו לא רק סיסמה בטקסים ממלכתיים. אלה החיים ממש.

הרי כל העלייה הזו קמה מהשואה. כולם, בלי יוצא מהכלל, איבדו חלק ממשפחתם שם. אנשים יצאו מהמחנות, חזרו מרוסיה, אל מדינה חרבה, אל קהילות שכלום לא נשאר מהן, רק בתי קברות עצומים. למשל סבתא שלי מצד אבא, אידה הורוביץ (לבית שניידובר), היתה היחידה ששרדה ממשפחה של 11 אחים ואחיות, מהעיירה סוקולוב-פודלסקי במחוז לובלין. לכל איש יש שם, ואני יודע את השמות. מצאתי אותם בדפי עד של יד ושם, שסבתא מילאה, ואני אקריא אותם בטקס יום השואה בכנסת: ההורים אליעזר ושיינדל-דבורה, וילדיהם פייגה, חנה, בתיה, אסתר, מאיר, קלמן, רחל, נתן, יוכבד, ושרה. כולם כבר נשואים עם ילדים, כולם נרצחו בגז, בטרבלינקה.

הניצולים והשורדים חזרו אל שלטון פולני חדש, עם יחס מאוד מורכב ליהודים. הם היו צריכים לבנות חיים חדשים בחברה קומוניסטית, שאמנם איפשרה להם להשתלב וללמוד, ואפילו להיכנס למנגנון, אבל נותרה עם הרבה מאוד מהיחס הקשה והעוינות הקודמת כלפי היהודים, ובסוף היה שבר גדול.

כל זה, ועוד הרבה מאפיינים אחרים, גרמו לכך שזו היתה עלייה של אנשים עם המון תושיה, מוביליות חברתית, ויכולת להשתלב ולהצליח. ואת הדברים האלה היא הביאה לא רק למשפחות שלנו, אלא גם למדינה שלנו. גישה מתונה, חילונית, מאוד מפוכחת ומעשית, עם מידה לא קטנה של ציניות ואירוניה, וגם ביקורת עצמית. חוסר התלהבות מכל מיני משיחים וקיצונים למיניהם, ואמונה בצדק חברתי בסיסי, במשטר נאור, בגישה ממלכתית.

לכן אני חושב שלעליה הזו, בגלל המקום שממנו היא באה, היתה תרומה גדולה לחברה הישראלית. ואם יש משמעות למושג "ציונות", אני חושב שציונות היא האנשים הנרגשים האלה, שישבו מולי באולם הגדול בת"א. אז בשם הדור השני, אני רוצה להודות לכם על כל הדברים היפים והטובים שהבאתם לארץ הזאת ועשיתם כאן מאז.

והרי אי אפשר לסיים בלי איזו בדיחה פולנית – אז הנה אחת חדשה ששמעתי בכנס:

פולניה קמה בבוקר, ורואה שבעלה מת.
מה קרה? שואלים אותה. הוא אמר משהו קודם, התלונן?
כן. היא מספרת. הוא קם באמצע הלילה ואמר – 'לא טוב לי'
אז אמרתי לו: 'למי טוב?'…

שיהיה לכולנו רק טוב.

שלכם, ניצן

 (6.4.2013)

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים