שחור בבית הלבן

"תבין, זה לא יקרה. קודם יהיה אצלכם בישראל ראש ממשלה ערבי, לפני שבארה"ב יהיה נשיא שחור". כך, במלים הנחרצות האלה, הסביר בכיר אמריקאי, בערך חודש לפני הבחירות הקודמות לנשיאות, את המציאות הפוליטית בארצו לאוזן הישראלית שלי. הרעיון שברק חוסיין אובמה, בן לאב מוסלמי מקניה, ייבחר  לנשיא ארה"ב, היה בלתי נתפס. ולא רק בארה"ב. בשום מקום בעולם לא הגיע אדם שחור להנהגת מדינה שרוב תושביה אינם שחורים.

כל כך התקשו לעכל שם, ב-2008, למרות שבאותה נקודת זמן, בסך הכל כמה שבועות לפני הבחירות, אובמה כבר הוביל בסקרים, גייס סכומי שיא בהיסטוריה הפוליטית של אמריקה, והפך לדמות נערצת בסדר גדול של כוכבי רוק וקולנוע. היה ברור, בעולם כולו, שמדובר בתופעה היסטורית. אבל עד שזה באמת קרה, עד שהוא זכה ברוב סוחף בבחירות, גם רבים מאוד מתומכיו סירבו להאמין.

אפילו בימים שאחרי הבחירות, אחרי המפץ הפוליטי המסעיר, שמעתי בוושינגטון כל כך הרבה דיבורים על זה ש"הם" לא יתנו לו להיכנס לבית הלבן, שיקרה משהו, שאובמה לא יהיה נשיא. חגיגות ההשבעה אכן התנהלו תחת אבטחה חסרת תקדים, ובסיומן התבדו כל התחזיות הקודרות והקונספירציות המפותלות. הבלתי-יאומן קרה: אדם שחור נכנס לבית הלבן.

לא אשכח כל חיי את עצרת הסיום של מערכת הבחירות הראשונה שלו שהתקיימה ערב ההצבעה הגורלית, אי שם בווירג'יניה, לא הרחק מוושינגטון הבירה. "אי שם" אני אומר, כי העצרת הזו לא נערכה במקום ישוב, אלא בשדה פתוח. רק מקום כזה היה יכול להכיל את הרבבות שנהרו לשם מכל האזור.

השארנו את האוטו בשולי כביש כלשהו, והתחלנו לצעוד עם ההמונים שעה ארוכה לעבר השטח. כבר בדרך שררה תחושה של התרוממות רוח. זו היתה עלייה לרגל. הלכו שם אמריקאים שמעולם לא ראיתי יחדיו בכל השנים שגרתי באמריקה. כל הצבעים, כל הגילים, כל הדתות, כל המעמדות.

כשהגענו, עברו עוד שעות עד שאובמה הגיע. בשטח העצום ישבו ההמונים עם סנדוויצ'ים ומוסיקה ומשחקי ילדים, ולערב אחד לפחות נפלו המחיצות הבלתי-חדירות של אמריקה. ואז, אחרי כל הלהקות ונואמי החימום, הגיע הסטאר הבלתי מעורער. בקהל עברו זרמי חשמל. אני יודע שזה נשמע קלישאתי, אבל היה חשמל באוויר.

זה היה נאום משונה, אבל ללא ספק מהטובים ששמעתי. רובו היה סיפור אחד ארוך ומשעשע על מפגש שלו בתחילת הקמפיין עם קבוצת תושבים במדינת דרום-קרוליינה. לב הסיפור היה על קשישה מקומית שהמריצה אותו והכניסה לו מוטיבציה, והסבירה לו איך צריך לסחוף אנשים. פעם אחר פעם, אולי עשרות פעמים, אובמה חזר בנאום על דבריה של אותה קשישה ששאלה אותו "FIRED UP?" – והוא ענה, והקהל כולו שואג עמו, "READY TO GO!". קצת קשה לתרגם בדיוק, משהו בסגנון – "נמרץ? בכושר? אז קדימה, מוכנים לצאת לדרך!"

יצאנו משם בשעות הקטנות של הלילה, עם תיקווה אדירה, בציפיה לשחר החדש שיעלה למחרת על אמריקה. אלא שעד עצם היום הזה, ארבע שנים אחרי, עבור רבים מאוד מדובר בעלטה, בעידן קודר שירד על ארה"ב. הדמוניזציה שעשו לו יריביו מימין, אנשי "מסיבת התה", האוונגליסטים, ואחרים, עברה מזמן את הגבולות הלגיטימיים בשיח הפוליטי, חצתה גם את מחוזות האבסורד, והיא כבר מזמן בבחינת מסע שיטנה והסתה לכל דבר. מאידך, גם הגלוריפיקציה שעשו לו חסידיו הותירה לעתים תחושה תפלה.

אובמה אינו שטן ואינו קדוש. נשיאותו רשמה הישגים אך גם כישלונות ואכזבות. אגב, מידה מסויימת של אכזבה היתה מובטחת. פשוט, הציפיות והתקוות מבחירתו היו כאלה, ששום בן אנוש לא היה יכול לעמוד בהן. אלה היו ציפיות ברמה משיחית. למחרת יום הבחירות, נמכרו באמריקה מיליוני "חולצות אובמה". הוא הוצג בהן כמו ישו. אני מביט עכשיו בחולצה כזו שרכשתי אז, בדוכן לא הרחק מהבית הלבן. החולצה בלי ספק מעוררת רגש דתי. גם היום  נמכרות באמריקה שלל חולצות עם התייחסות דתית לאובמה, רק מהצד השני, בסגנון "ישו שונא את אובמה". גם הן להיט גדול.

אף פעם, אגב, זה לא היה רק עניין אמריקאי. מעשיו והחלטותיו של מי שיושב בבית הלבן, משפיעים על כל אחד מאתנו. איך אמר לוי אשכול – "כשארה"ב מתעטשת, ישראל חוטפת דלקת ריאות".

אלא שבקדנציה הראשונה שלו, אובמה כמעט לא נקף אצבע למען תהליך השלום במזרח התיכון. כן, הוא זכה בפרס נובל לשלום, לאחר פחות משנה בתפקיד. האם הפרס הנכבד הזה הגיע לו? עד אתמול חשבתי שלא. אחרי "נאום ירושלים", ההימור של ועדת הנובל, מתחיל להיראות מוצדק. שמעתי הרבה נאומים מרגשים של אובמה. זה היה אחד הטובים שבהם. וכן, התרגשתי במיוחד, כי הוא נגע בארצי ובעמי.

יש לי יסוד להאמין שהקדנציה השניה שלו תהיה טובה יותר מהראשונה, ולו בגלל המשפט הזה שנשמע בבנייני האומה אמש: "מבחינה פוליטית, בהתחשב בתמיכה החזקה בישראל מצד שתי המפלגות באמריקה, הדבר הקל ביותר שאני יכול לעשות זה לשים את נושא השלום בצד, ולהביע תמיכה ללא תנאים בכל מה שישראל מחליטה לעשות. אך אני רוצה שתדעו שאני מדבר אליכם כחבר שדואג מעומק לבו ושמחויב לעתידכם, ואני מבקש מכם להתחשב בשלוש נקודות: השלום הכרחי, יש בו צדק, והוא אפשרי".

הדברים שאמר בירושלים הם תמצית הציונות בעיני: מדינה יהודית ודמוקרטית, משגשגת, נאורה. הדרך לשם היא דרך השלום, עם תיקון אדם ועולם.

המילים החמות של הנשיא האמריקאי יצאו מהלב ונכנסו אל הלב, ואני מקווה שיהיו תחילתו של שינוי אמיתי. אבל חשוב לא לשגות באשליות. השינוי תלוי בעיקר בנו, והוא בידינו. והנה משפט לסיום, שלו: "יהיו הרבה שיגידו ששינוי כזה בלתי אפשרי. אבל זכרו את זה: ישראל היא המדינה החזקה ביותר באזור. ישראל זוכה לתמיכה בלתי מעורערת של המדינה החזקה ביותר בעולם. לישראל יש את החוכמה לראות את העולם כפי שהוא, אבל גם את האומץ לראות אותו כפי שהוא צריך להיות. בן גוריון אמר פעם: 'בישראל, כדי להיות ריאלי אתה חייב להאמין בנסים'. לפעמים, הנס הגדול ביותר הוא להכיר בכך שהעולם יכול להשתנות. אחרי הכול, זה לקח שהעולם למד מהעם היהודי".

שלכם, ניצן

(22.3.2013)

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים