הכלב היהודי

תשמעו בדיחה. ליהודי זקן, קשיש מופלג, היה כלב – גם הוא זקן מאוד. הכלב היה כרוך אחר בעליו, ובעליו היה כרוך אחריו. אי אפשר היה להפריד ביניהם. בכל ארוחה, הזקן נתן חצי מהצלחת שלו לכלב, ובלילה הכלב היה עולה על המיטה וישן לצדו של הזקן. כולם בשכונה היו רגילים לראות אותם תמיד זה לצד זה. יום אחד הכלב מת בשיבה טובה. לאחר שהגיר דמעות רבות, הלך האיש לבית הכנסת וביקש מהרב שיעשה לכלב אזכרה ויגיד עליו קדיש. בהתחלה הרב התפלא, אחר כך צחק, וכשהבין שהזקן רציני, התעצבן: "איזו חוצפה מצדך. קדיש אומרים רק על יהודים שנפטרים". פניו של הזקן נפלו. ראה זאת הרב, ואמר לו בזילזול מופגן: "נו, אם זה כל כך חשוב לך, אז תלך פה ממול, לבית הכנסת הרפורמי. אלה בטח יסכימו לעשות אזכרה אפילו לכלב". פניו של הזקן אורו. "באמת?! אם הם יסכימו, אני אתן להם תרומה את הבית שלי. ממילא אחרי שרקסי שלי מת, אני עובר לדיור מוגן". הרב קפץ כנשוך נחש, ואחז בהתרגשות בידו של הזקן: "רקסי? למה לא אמרת לי שהכלב יהודי?"

הרבה פעמים בשבועות האחרונים חשבתי על הבדיחה הזו. הרבה אנשים מסוגו של הרב הזה אני פוגש ברחבי הארץ. כאלה המתהדרים בשלל נוצות ואוהבים לחשוב על עצמם שהם מאוד "ערכיים" ומשובחים, אך אינם אלא צבועים, מעריצים כוחנות ובוטות, ולהצלחה בעיניהם יש משמעות אחת ויחידה: כסף, כוח. לאו דווקא כוח להיטיב, לאו דווקא כוח להשחית. פשוט כוח, עוצמה. הוא כשלעצמו המדד היחיד להצלחה.

מה שאנחנו רואים בזירה הפוליטית הוא ביטוי לריקבון הזה. בניגוד לסיסמאות שמפריחים בעיתונים או בתכניות הרדיו, ומה שמקובל לחשוב ולהגיד בכל מקום, שהציבור "סולד מהפוליטיקה המושחתת ומהפוליטיקאים הגנבים", הרושם שלי הפוך. חלק גדול בציבור מעריץ את הפוליטיקה המושחתת – ובעצם אני לא אסתתר מאחורי "הציבור", אלה אנחנו – אנחנו מעריצים פוליטיקה מושחתת וסוגדים לאנשים מושחתים. בניגוד לנהי ולבכי שהציבור "נגעל" ו"נקעה נפשו" ושאר גילגולי עיניים, המציאות היא הפוכה.

ולכן מישהו כמו ליברמן נמצא בצמרת מפלגת שלטון, ולכן אין שום התנערות מפוליטיקאי שגונב את המנדט והמימון וקופץ למפלגה אחרת, ולכן המונים נוהים אחר מפלגות בועה ומועמדים אינסטנט חסרי כל עמוד שדרה ואידיאולוגיה מתוך ידיעה ברורה שאין להם שום עמוד שדרה ואידיאולוגיה.

כל אלה זוכים לאהדה כי הם "מצליחים". מה המבחן להצלחה? כוח. ואם הכוח מכוון נגדך? מזיק לך? לא משנה. האיש נראה חזק אז נלך אחריו.

מדי ערב כמעט, באסיפות ובחוגי בית, אני שומע המלצה נמרצת: תתלכלכו, תעשו קומבינות, תהיו גם אתם מושחתים. מה יש? ככה זה בפוליטיקה. ככה ידברו עליכם בתקשורת, ככה יחשבו שאתם חזקים. ואנחנו רוצים לתמוך בחזקים. טובים? לא מעניין. אידיאולוגים? ממש לא מעניין. הישגים, חוקים, מאבקים? שטויות. רק חזקים.

וכשאני שואל את הממליצים הללו, מה המטרה של כוח, של חוזק, של שלטון. הדיון נעצר שם. הכוח הוא המטרה. שלטון לשם שלטון. וכך יכול אדם לקטר ערב שלם על מצבו הכלכלי הקשה ולהסביר בצורה רהוטה להפליא איך ביבי פוגע בו בכל דרך, ויחד עם זאת להצהיר על תמיכה נלהבת באותו ביבי. ביודעו שהפגיעה תימשך ואף תתגבר. ומי שחושב שבצד השני הדברים יותר מתוקנים כי בצד השני אנשים מאוד חכמים "וערכיים", שוגה באשלייה קשה ורק מרמה את עצמו. בצד השני זה בדיוק אותו הדבר, ואולי יותר גרוע. ערב שלם יפרט אדם משכיל מה צריך לעשות כדי לחולל שינוי במדינה, ובסוף יצהיר על תמיכה באיזו מפלגת בועה, שבמקרה הטוב הוא כלל אינו יודע מה עמדותיה, או במקרה הרע עמדותיה הפוכות לעמדותיו. ובכל זאת יתמוך בה, ביודעו שהיא כזו, כי היא, נכון, ניחשתם, "חזקה". חזקה לשם מה? חזקה כדי לעשות מה? זה לא חשוב. היא חזקה, ולכן היא "תשפיע". על מה תשפיע, כשאין לה בכלל עמדה או כיוון? זה לא משנה. "ממילא כולם אותו הדבר", אז עדיף לתמוך בחזקים. או, לפי אותו הגיון עקום, לא להצביע בכלל.

הרעיון ללכת בעקבות ערכיך, לפי מצפונך, כלל לא נמצא שם. זה לא במשחק. המשחק הוא כוח. זו חשיבה מסוכנת. והיא כמובן לא תוצאה של איזה קמפיין בחירות או מצב חולף, וגם לא ניתן לתקן אותה "בקמפיין" כלשהו שלקראת בחירות. היא תוצאה של שנים ארוכות של השחתה. תרבותית, חברתית, רוחנית. שנים ארוכות של הקצנה דתית, של חינוך לגזענות ושנאה, של חזירות כלכלית, של תרבות אלימה וקרבות ריאליטי בטלוויזיה, של אדם לאדם זאב. כולנו זאבים. והזאב החזק ביותר יעמוד בראש הלהקה וינהיגנו.

הממשלה הנוכחית היא כזו. ברית הדוקה, טבעית, של לאומנות, קיצוניות דתית, וחזירות חברתית. רוב מה שעומד מולה, או אמור לעמוד מולה, לא מנסה לבנות אלטרנטיבה, אלא במקרה הטוב להיות דומה לה, ובמקרה הרע פשוט להסתפח אליה. זו הסיבה הפוליטית האמיתית לכך שקשה לדמיין מהפך או שינוי חברתי. מי יעשה אותו? מי שכבר עכשיו מתכנן איך ירוץ ראשון לזרועותיו של ביבי יום אחרי הבחירות?

ובכל זאת, השינוי אפשרי. לולא הייתי מאמין בו, למרות מה שאני רואה בכל מקום, לא הייתי ממשיך. יש לו שתי ידיים, לשינוי. היד הראשונה היא עבודת עומק, לטווח הארוך, עבודה מלמטה, "משורש העשב". במכתב הקודם סיפרתי על הקבוצות שקמות בכל הארץ, שעוסקות בחינוך, בעבודה עם נוער. קבוצות ואנשים אחרים עוסקים בפלורליזם דתי, בהתארגנויות כלכליות על בסיס חדשני, שיתופי, ביוזמות של שכנות טובה, בעשייה סביבתית בשטח, בהתארגנויות עובדים.

זה חריש עמוק מאוד. אין לו תחליף וכנראה שאין לו קיצורי דרך. וכדי שעבודת העומק תוכל להתרחש, נחוץ בסיס עכשווי, בסיס פוליטי. זו היד השנייה. יש פה בחירות עוד כמה שבועות, ואנחנו צריכים לעשות בחירה. זו בחירה מוסרית, לא שעשועון בטלוויזיה עם "משימת הדחה". ולא, לא כולם "אותו הדבר", ואתם יודעים את זה. וכן יש משמעות רבה מאוד להישגים ולחקיקה ולמאבקים. הם אולי לא יחוללו פה כבר מחר את המהפך הגדול, אבל יש להם השפעה ישירה על החיים של כל אחד מאתנו.

אני חושב על ארבע השנים האחרונות, באופוזיציה, במפלגה קטנה, על החוקים הטובים שהצלחנו להעביר ועל המאבקים החשובים שהצלחנו להוביל בשטח, וניזכר גם בחוקים הרעים, הרבים, שהצלחנו לבלום, ובאיומים שהצלחנו להדוף. ואני חושב שעשינו טוב. אני משוכנע שנתחזק בבחירות הללו, כי אתם תחזקו אותנו. זה לא בשמיים, ולא חרוט על אבן שירדה משם, וזה לא בידיים של מינה צמח, סוקר, פרשן, או חזאי. זה בידיים של כל אחת ואחד. ממש כך. והשינוי בוא יבוא. בשתי הידיים.

להתראות, ניצן

(15.12.2012)

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים