מי מכיר את האיש שבקיר

כבר כמה ימים, מהדהד לי בראש השיר המוזר הזה, ולא מרפה. פעם, כשהייתי עושה ערבי שירה בציבור עם האקורדיון שלי, ככה בסוף הערב, עם החבר'ה, כשהיו נופלות המחיצות, לפעמים היינו מגיעים לשיר המפחיד הזה.

בתוך הקיר עומד אדם,

בדד בדד עומד הוא שם.

מי מכיר את האיש שבקיר?

 

האיש קטן, הקיר ענק.

האיש חלש, הקיר חזק.

מי מכיר את האיש שבקיר?

 כבר מזמן לא הוצאתי את האקורדיון מהקופסא, ובכלל, שנים לא שמעתי את השיר הזה בשום מקום.

 אני חושב שהוא התנחל לי עכשיו במוח, בגלל מה שקורה פה מסביב. המון אנשים מספרים לי על תחושת יאוש: הנה שוב יש בחירות, ושוב כאילו יש הזדמנות לשינוי, אבל הרי ביבי ינצח, ומה הועילה כל המחאה החברתית, וכל המאמצים האדירים שלנו? שום דבר לא ישתנה. ביבי-ליברמן. הם יהיו כאן לתמיד. אין תיקווה.

האיש לוחש בקול שקט

אני רוצה לצאת לצאת

מי מכיר את האיש שבקיר?

 

קולו גווע, קולו נדם,

האשאר שם לעולם?

מי מכיר את האיש שבקיר?

 טוב, אז קודם כל אנקדוטה קטנה. השיר המוזר נכתב בהשראת סיפור מתח צרפתי, על פקיד אפרורי שגילה לתדהמתו שהוא יכול לעבור דרך קירות. את סגולתו זו הוא ניצל לכל מיני תעלולים מותחים. אלא שסופו היה נורא: יום אחד הוא בלע כדור לכאב ראש, ונתקע בקיר, ונשאר כלוא בתוכו לנצח. מי שמטייל באזור מונמרטר בפאריס, יכול לראות פסל גרוטסקי של האיש בקיר, תקוע בתוך חומה ענקית.

 גם אנחנו עושים תעלולים שכאלה, ואחר כך מתפלאים שאנחנו נתקעים. בכל בחירות, כמו שעון, צצות כמה מפלגות בועה שמגישות לנו הצעה שאי אפשר לסרב לה: שמיים וארץ, חינוך ובריאות וביטחון, וכלכלה והשכלה, ויעילות וקידמה, והכל רענן וחדש ומבריק, עם כוכבים נהדרים, כל אחד פצצה. מקסים, אין מה להגיד. והעיקר בלי הדברים המעיקים האלה של "שמאל וימין", בלי להטריד אותנו עם כל מיני מילים מעצבנות ומיותרות כמו "ערבים" או "מתנחלים", בלי מילה על כל השיעמום הזה של תקציבים ומסים וחוקים. די, למה להעיק?

בכל פעם הן מצליחות לגרוף הרבה מנדטים של רצון טוב, של אנשים טובים שכמהים לשינוי, למשהו חדש. מכורים לתעשיית האשליות. מהאח הגדול בטלוויזיה, עד מליאת הכנסת. ובכל פעם, בלי יוצא מהכלל, הקסם מתפוגג זמן קצר לאחר הבחירות, האכזבה והיאוש משתלטים, ואנחנו נתקעים בקיר.

המון אנשים מתוסכלים עד עומק נשמתם מהפוליטיקה. אובדן אמון מוחלט. אני פוגש בהם ערב ערב, בכל הארץ, צעירים ומבוגרים, מכל המעמדות, מכל העדות, מכל האמונות. אני כבר יודע מראש מה הם יגידו, כי אני נפגש עם מאות בשבוע. הרי שום דבר לא ישתנה, הם אומרים לי. בטח ששום דבר לא ישתנה אם אתם נותנים את הקול היקר שלכם למי שמראש לא מחוייב לשום שינוי. לא מחוייב לכלום בעצם. יצור חד-פעמי, אשלייה בעטיפה נוצצת. אם מצביעים ליצור פוליטי מהסוג הזה, אז למה שהפוליטיקה תשתנה?

ואז, כמו שעון, מגיעה הטענה הבאה: אתה צודק, אבל אתם קטנים.

אנחנו קטנים כי אתם בוחרים פעם אחר פעם לחזק מישהו אחר, בדרך כלל איזה מיקסם שווא. וזה למרות שאתם דווקא מאוד מרוצים מאתנו. חושבים שאנחנו עושים את הדברים הנכונים, ושיש לנו הישגים חשובים, גם בהשוואה למפלגות הרבה יותר גדולות מאתנו. אבל אתם בוחרים להעניש אותנו.

–         להעניש? מה פתאום. אני איש מרצ. אתם מעולים. ואתה ניצן, אני מת עליך. אתם הכי טובים בכנסת. אתם בכל המאבקים. היחידים שאומרים את מה שאני באמת מרגיש. הלוואי והיו עוד הרבה כמוכם שם.

–         אז למה אתה פוגע בנו?

–         פוגע? מה פתאום. אני רוצה שתהיו יותר חזקים.

–         אבל אתה מצביע למישהו אחר.

–         כי אתם קטנים.

וככה זה נמשך. המחשבה שאנחנו קטנים בדיוק בגלל שאנשים כמוך, פועלים בדרך כל כך משונה, לא תמיד נקלטת בראש: הזדהות וסימפטיה לך והצבעה למישהו אחר. הרצון שאתה תגביר פעילות ותחולל שינויים, בלי שאני אצטרך להצביע לך, למרות שאני תומך בך בכל לבי. ואנשים בשמאל עוד חושבים שהם נורא חכמים. עושים אסטרטגיות. כל אחד הוא טקטיקן-על. ואחר כך נתקעים בקיר.

–         טוב, ברור שצריך מרצ חזקה בכנסת.

–         אבל אם אתה שמגדיר את עצמך כאיש מרצ, לא תתמוך בנו, אז מי בדיוק יעשה את זה?

–         המממ. אתם צריכים להביא קולות מהימין/מהמרכז/מהערבים/מהצעירים/מהעולים…

–         את כולם אתה רוצה שנביא, אבל אתה עצמך הולך למישהו אחר.

–         כי אני רוצה שינוי.

–         ואתה חושב שיאיר/שלי/ציפי/מוקי/קרמבו יעשו שינוי?

–         לא, כי הם ישבו עם ביבי-ליברמן.

–         אז?

–         אבל אתם קטנים. 

זה מוזר, אבל אנשים טובים, באמת טובים, לא רואים את הסתירה, לא רואים את הקיר. הם באמת חושבים שיוכלו לעבור דרכו פעם אחר פעם. לתומי חשבתי שהפיאסקו של "קדימה", המפלגה הכי גדולה בכנסת הזו, יותר גדולה מהליכוד, שלא עשתה דבר קדנציה שלמה ועכשיו נעלמת, יבהיר לאנשים את משמעות הקיר, ואת השטות הזאת של "גדולים וקטנים". אבל לא. הנה זה קורה שוב, בדיוק באותה צורה. "הגלקטיקוס החדשים"…

 ציטוט השבוע, מתוך המדור הסטירי במוסף "הארץ": "סקר חדש קובע כי מפלגה בראשות שלמה ארצי, ישראל קטורזה וקרמבו, תשיג 37 מנדטים".  והנה עוד אחד: "סקר חדש קובע שמפלגה בראשות גבי אשכנזי, אנה ארונוב, ואייפון 5, תשיג 32 מנדטים".

משום מה, כל כך הרבה אנשים מתקשים להבין אמת פשוטה: אם אתה רוצה לחזק מישהו – אל תחליש אותו. אם אתה מזדהה עם מישהו, מכבד, מעריך ומסכים – תחזק אותו. כדי שיוכל לחזק אותך. כל כך פשוט, ולפעמים כל כך לא מובן. אבל הרבה דווקא כן מבינים, ואנחנו רואים את זה בסקרים שמצביעים בעקביות על התחזקות של מרצ.

אז זהו, חברות וחברים יקרים שלי, אנחנו מתקרבים לישורת האחרונה. עוד שבוע נבחר בוועידת מרצ את הרשימה שלנו לכנסת, ומייד נתחיל בקמפיין הבחירות. אין לנו מקום לטעויות. אנחנו צריכים להגיע למבחן הציבור עם הנבחרת הטובה ביותר, עם האנשים הפעילים והבולטים. אני מאמין שהבחירה בי תגדיל את מרצ, ותאפשר לנו להכניס חברי כנסת חדשים לרשימה.

אני מזמין את כולכם להצטרף למסע הגדול שלנו. את הדברים שאני אומר לכם כאן, אנחנו נגיד בקול גדול וחזק, ולא נוותר על שום קול. אני אופטימי, אבל זה תלוי בכל אחת ואחד מאתנו: קודם קול מרצ.

חזק ואמץ, ניצן

(3.11.2012)

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים