והיא עולה

לילה אחד, הרבה אחרי חצות, כמעט כמו בכל הלילות הקודמים, צילצל הפעמון. זה לא היה אות לסכנה. מישהו פשוט ביקש לדבר. אחד אחד הם נאספו, תשושים לחלוטין. העייפות היתה מצטברת, ממוטטת. צירוף של עבודה קשה ולילות ארוכים של שיחות קבוצה.

מנהיגם עודד אותם לחשוף הכל. כל אימת שהיה לאחד מהם דבר כלשהו על לבו, היה עליו לצלצל בפעמון הגדול, והחברים היו מתכנסים, ללא יוצא מן הכלל.

הבחור, נער בעצם, דיבר בלהט. הוא ביטא היטב את התחושה של חבריו. שפתרון הבעיות בארץ יבוא מקבוצות של אנשים צעירים, אידיאליסטים, מסורים כל כולם למטרה הזו. אנשים כמוהם. הוא תיאר חברה שהכוח המניע אותה הוא בעל ערך נשגב. "חברה שבה כל אדם נותן לכל אדם הכל, בלי חיסכון ובלי חשבון, והוא תובע מכל אדם שינהג כמוהו".

והם הגשימו. לא "הכל". לא "בלי חשבון". אבל עם פחות חשבונות והרבה יותר שיתוף וערבות הדדית וריעות, מכל מה שעשו פה לפניהם ואחריהם.

הסיפור הזה, ביתניה כמובן, הוא כבר כמעט בן מאה, אבל הוא לא מרגיש לי בכלל כמו היסטוריה. הוא חדשני במידה בלתי-רגילה. ומי שמתייחס לכל העניין כנוסטלגיה נשכחת, פשוט אינו מכיר את המציאות. יש בו משהו שמצליח לגעת בדורות של צעירים, וגם לבטא כוחות פנימיים ולאפשר להם לפרוץ אל פני השטח, כאן ועכשיו.

יש קבוצות כאלה בכל הארץ. לא תראו אותם בטלוויזיה, אבל הם רבים ומשפיעים הרבה יותר ממה שחלקכם עשוי לחשוב. זה האוונגארד החברתי שלנו, שהתחיל הרבה לפני המחאה החברתית, וממשיך וגדל אחריה.

בשנים האחרונות למדתי להכיר אותם. אני פוגש אותם בערים גדולות ובקיבוצים חדשים, במכללות ובעיירות פיתוח. הם לא מתכנסים לווידויים ליליים, ואין שם פעמון גדול על גבעת טרשים. יש להם טלפון נייד ומחשב וחלקם אפילו עובדים בהיי-טק, הם אידיאליסטים ומסורים ומלאי התלהבות ופועלים על-פי אותו רעיון גדול: הרעיון הקיבוצי, השיתופיות.

לא תמיד יש שם יד מכוונת, ארגון מרכזי. לפעמים זה מגיע מלמטה, הכי ספונטני, וזה חזק. הרעיון הבסיסי הוא חיים שיתופיים במודל כזה או אחר תוך יחסי גומלין עמוקים עם החברה סביב, כמנוף לשינוי חברתי. "תיקון אדם ועולם". כן, בדיוק כמו שכתוב על לוח הזיכרון של השומר הצעיר בביתניה עילית.

השיתופיות החדשה הזו היא התשובה לחשש של חלקים גדולים בחברה הישראלית שהם מופקרים לגורלם. העגלה של המדינה נוסעת, והמונים נשארים בצדי הדרך. והם מפחדים. ישראלים רבים כל כך חוששים להישאר לבד. הם רוצים חברה, קהילה, קשר, רשת ביטחון. זה מה שמבטאות ומיישמות הקבוצות הללו, וזו בשורתן לחברה כולה.

אלא שלחלקן, כמו לרבים מאוד בינינו, יש רתיעה מהפוליטיקה. אני יודע היטב מה התדמית של מפלגות. חלקן אכן ריקניות ומושחתות. אבל לא כולן. וחשוב להבין שכדי לחולל שינוי חברתי, חייבת להיות תנועה פוליטית. בלעדיה הדברים נותרים תלושים, מנותקים. התנועה היא הסיבה והיא התוצאה של ביתניה וגדוד שומריה, והיא חייבת להדריך אותנו גם היום. המאבק הפוליטי, ברמה הארצית, לא רק שלא סותר את האידיאליזם של הקבוצות השיתופיות, הוא נובע ממנו והוא מתבקש וחיוני. בלעדיו אין שינוי חברתי.

מרצ תמיד היתה, ועודנה, המבטאת הנאמנה ביותר של סוציאל-דמוקרטיה אמיתית, של מדינת רווחה מודרנית. לא כזאת שמקדמת חזון חברתי-כלכלי, במנותק ממכלול חיינו בארץ הזו. הרי מה ערכה של ערבות הדדית במנותק מזכויות האדם? על מה מבוססת סולידריות חברתית, אם לא על ערך האדם באשר הוא אדם?

לצערי יש כאלה שהופכים את הצדק החברתי "לעיר מקלט", בה הם מתבצרים, כדי לא לעסוק בשלום, או כדי לדבר על שיוויון רק במונחים "כלכליים", ולזנוח את החתירה לשיוויון זכויות בין יהודים לערבים, ולחמוק ממאבק בכפייה הדתית. בעיני, זו אינה סוציאל-דמוקרטיה.

נכון, גם החתירה לפתרון מדיני במנותק מהצדק החברתי ותוך התעלמות מהפערים החברתיים, היא עיוות קשה שאפיין בעבר חלקים בשמאל (ע"ע שמעון פרס ואהוד ברק). לא עוד.

מרצ משלבת שלושה דגלים, מחברת ביניהם, כמפלגה היחידה של השמאל הציוני: צדק חברתי, פתרון מדיני, והפרדת דת ומדינה. זו תפיסת עולם שלמה. אנחנו לא בוחרים מהתפריט רק את המנה שמתחשק לאכול באותו הרגע. ואנחנו גם מחוייבים לדרכנו. אותנו לא תמצאו כסרח עודף בממשלת ביברמן…

בחזרה לגבעה. משה, מנהיג הקבוצה, מדבר שם על החברה החדשה שהוא רואה בחזונו, "חברה שאני אינני יודע עליה כלום, מפני שהיא אינה קיימת… צריך לקום ולעשות אותה".

והם עשו. בואו נמשיך לעשות את זה יחד. זו השריקה של התנועה שלנו. קוראים לה מרצ. ותודה ליהושע סובול על "ליל העשרים" ועל בכלל.

 להתראות, ניצן

(30.11.2012)

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים