הפעם הראשונה שלי

אני זוכר בדיוק את התאריך, כי זה היה יום ההולדת שלי. 24 בפברואר 2009 – השבעת הכנסת. זו לא היתה הפעם הראשונה שלי שם. באתי למצודת הבטון הזו הרבה פעמים קודם. כעיתונאי, שדרן, פעיל חברתי, נציג של ארגוני זכויות אדם… במהלך השנים גם עמדתי שעות ארוכות בהפגנות מרות מול הכנסת, ומול בניינים אחרים בהמשך רחוב קפלן: משרד האוצר, משרד הפנים, משרד ראש הממשלה…

 

אבל הפעם זה לא היה ביקור ולא הייתי אורח. לא הייתי צריך להצטייד באישור כניסה ולעבור את בדיקות הביטחון. וגם לא נשאתי שלט או דגל. הפעם זה היה היום הראשון שלי כחבר כנסת, נבחר ציבור.

 

אז איך זה היה? הלוואי והייתי יכול להימנע משימוש בהטיות השורש ר.ג.ש, אבל זה בדיוק מה שהיה: התרגשות עצומה. בלי קלישאות, בלי ציניות. התרגשות עצומה.

 

בפתח הבניין חילקו את הסיכה המסורתית עם הפרח לענידה על הדש. שני ח"כים חרדים שנכנסו לפני, הזעיפו פנים ודחו בתוקף את הסיכה. אחותי שבאה לארוע במיוחד מחו"ל, הביטה במחזה בפליאה. כשאני חושב על זה עכשיו, זה בעצם היה המפגש הפרלמנטרי הראשון שלי עם הסיעות החרדיות, סוג של אות לבאות.

 

בפתח המליאה, המשפחה התפצלה: ההורים, האחות וגיסי עלו ליציע האורחים, ואילו בן-זוגי נכנס עמי לאולם המליאה, וישב בשורה האחורית יחד עם בני ובנות הזוג של שאר חברי הכנסת. הנה, כבר עשינו היסטוריה קטנה.

 

הרמתי ראש וראיתי את קורות הבטון העצומות התלויות מהתיקרה. ח"כ לשעבר, בדחן ידוע, ראה אותי מסתכל, ואמר: נו, אם אחת כזו תיפול, זה יהיה מצויין… הבטתי סביב על כל יריבינו הפוליטיים וצחקתי, אך לפתע נזכרתי שהוא איש ימין ותיק, ומבטו ממוקד דווקא בספסלים שלנו…

 

וזה עוד מאפיין בולט של הכנסת, שנתקלתי בו פעמים אינספור בשנים הבאות: הפער הגדול בין המחנות ותפיסות העולם. במהלך הקדנציה, כאשר נבחרתי ליו"ר ועדה בכנסת, ועדת עובדים זרים, והקמתי את השדולה לפלורליזם ושיוויון אזרחי, והובלתי את שדולת התרבות, השדולה למאבק בהומופוביה, והשדולה החברתית-סביבתית, ראיתי עד כמה חיוני וייחודי הקול שלנו בסביבה העוינת הזו. ומה שמופיע אח"כ בעיתון – זה כבר בכלל סיפור אחר…

 

שלוש דפיקות פטיש. את הישיבה הראשונה פתח, כנהוג, נשיא המדינה. לצדו היו"ר הזמני: ותיק חברי הכנסת שאינו מכהן כשר. זה היה ח"כ מיכאל איתן, שחיבבתי כבר קודם, ובמהלך הקדנציה למדתי להעריך עוד יותר. מיקי הוא ימני מזן שכמעט נכחד בכנסת הזו: ליברל, דמוקרט, אדם הגון. במהלך השנים הסוערות שלאחר מכן, הוא ועוד כמה אנשי ליכוד הגונים, זכו לכינוי המזלזל "פיינשמקרים", מפי ליברמן ומרעיו, כי היו מהבודדים שהעזו לצאת נגד חוקי "הנאמנות" למיניהם. אני מקווה שאני לא מזיק לו במפלגתו, כשאני כותב את הדברים האלה.

 

"מתחייב אני", הכרזתי כשקראו בשמי, ולא העליתי בדעתי את תהומות השנאה אליהן תגיע הכנסת החגיגית הזו. עד מהרה באו ימים מרים, עגומים מאין כמותם, בכנסת שהתבררה כחשוכה וקשה מכל הכנסות. הרוח הרעה שיצאה ממנה עברה על פני הארץ כולה: גזענות, השפלה, אפליה – אתיופים, נשים, ערבים, הומואים, פליטים…

 

יחד עם זהבה ואילן וג'ומס כמובן, לחמנו שם, אנשי מרצ, כמעט לבדנו במסע השיסוי וההסתה, מערכה ארסית, פאשיסטית – אני מצטער, זו המילה – נגד ארגוני זכויות האדם, התקשורת, התרבות והאקדמיה.

 

מפלגת העבודה בכלל ישבה בממשלה, קדימה ישבה במזנון. זו, מן הסתם, גם תהיה חלוקת העבודה בכנסת הבאה. כמה שמעתי, ועוד אשמע כל כך הרבה בבחירות האלה, את המילים "אתם מעולים, אבל אתם מפלגה קטנה". כן, אנחנו מפלגה קטנה שעושה ונלחמת יותר מכל המפלגות "הגדולות" שהתבררו כבועות סבון, רכיכות חסרות עמוד שידרה.

 

לאחר אחד הנאומים שלי, נדמה לי שזה היה בעקבות הרצח בבר-נוער, קיבלתי מכתב מפרופסור חיפאי שהביע חשש לבריאותי. אתה מאבד את הקול, אמר לי, הם לא שווים את העצבים שלך. לאחר עימות קשה במליאה, במערכה שהובלנו מול ההסתה נגד הקרן החדשה לישראל וארגוני הזכויות, כאשר על הפרק עמדו ההצעות של פאינה קירשנבאום ודני דנון להקים ועדות חקירה לשמאל, הפרופסור שב וכתב לי: שמור על עצמך. כשאני מסתכלבנאום הזה היום, אני יכול להבין מדוע חשש.

 

לאחר כמה ימים, הגיע מכתב אחר, הפעם לכתובת הפרטית שלי. כתוב בכתב יד עקמומי. איום מפורש ברצח. המשטרה נכנסה לתמונה, והוצמד לי מאבטח. לא סיפרתי על כך לאיש. זמן מה לאחר מכן, השתתפתי בהפגנה נגד הגזענות. אבא שלי שצעד לידי, לחש לי באוזן שבחור גברתן הולך אחרי ונועץ בי מבטים חשודים. זה מאבטח מהכנסת, הרגעתי אותו. לא סיפרתי לו מדוע יש לי מאבטח.

 

אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה… אני בא הנה מהאוהלים שקמו בגלל שבמדינה הזו שולטת חזירות, אדוני היו"ר לא יתכן שמאות אלפי ישראלים לא יכולים להתחתן בארצם, אדוני היו"ר הממשלה הזו מרסקת את מערכת המשפט ומוכרת את המדינה לעסקני המתנחלים, אדוני היו"ר האם ידעת שבישראל כאשר אשה עולה לאוטובוס מקדימה יורקים עליה ומכנים אותה פרוצה? אדוני היו"ר, לישראל מגיעה הנהגה אחרת.

 

אז זהו, נגמר. איך מסכמים שנים של פעילות כל כך אינטנסיבית? איך סוקרים עשרות חוקים ומאבקים? את ה-כ-ל תוכלו למצוא באתר שלי. בהפגנות הגדולות בכיכרות ובעימותים הסוערים במליאה תוכלו לצפות בערוץ היו-טיוב. את הרקורד המדוייק שלי בכנסת תמצאו בטבלת המעקב המעולה של "כנסת פתוחה".

 

הסיכום שלי הוא זה: אני רוצה להמשיך. אני מבקש את אמונכם ותמיכתכם בהתמודדות שלי לרשימת מרצ לכנסת הבאה. אני מאמין שהבחירה בי תגדיל את מרצ, ותאפשר להכניס חברי כנסת נוספים לרשימה. כי צריך מרצ גדולה וחזקה בכנסת הבאה. רוצים לעזור לי? תתקשרו, תכתבו, תשכנעו, תשריינו לעצמכם את ה-5 בנובמבר בערב למפגש תומכים ופעילים, ובעיקר בואו להצביע.

 

שלכם, ניצן

(18.10.2012)

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים