למה אני כותב לכם?

למה אני כותב לכם כל שבוע? זה הרי לא מובן מאליו. אתם רואים בטלוויזיה וקוראים בעיתון או באינטרנט על מה שאני עושה בכנסת. אז לשם מה מכתב שבועי, ועודמזווית אישית מאוד?

האמת שבהתחלה זה לא היה כך. לא הייתי אתכם בקשר כזה. כמי שבא לפוליטיקה מהתקשורת אחרי שחי אותה על כל צורותיה – רדיו, עיתון, טלוויזיה, דיגיטל – המשכתי גם בכנסת את הרומן הגדול שלי עם התקשורת, רק מהצד השני של המיקרופון. וזה היה לא רע בכלל. הפעילות שלנו בשטח, היוזמות הפרלמנטריות, עשרות המאבקים והרעיונות החדשים, זוכים להד תקשורתי ניכר. לפי כל המדדים אנחנו מצליחים למצות יפה את הפוטנציאל התקשורתי של הסיקור הפוליטי בארץ.

אבל זה לא היה זה, או יותר נכון להגיד שהרגשתי שמשהו בסיסי חסר. וההרגשה הזו הלכה והתעצמה ככל שהרחבתי את תחומי המעורבות ואת המעגלים הציבוריים שלי.

אחרי זמן לא רב בכנסת, ניסחתי לעצמי את הבעיה. בצד אחד נמצאת הפעילות שלנו. עם המון אנשים וגם לא מעט הישגים במאבקים של צדק חברתי, נגד כפייה דתית, למען דמוקרטיה וזכויות אדם, ועם סיקור תקשורתי מכובד למדי. אלא שבמקביל לפעילות הזו, ולפעמים גם אצל אותם אנשים ממש ששותפים לה, יש תחושה חריפה של סלידה מהמערכת הפוליטית, ותחושה עוד יותר חזקה של עמידה מול חומות של אטימות וניכור – של מישהו שזועק ואף אחד לא שומע.

אותם אנשים ממש שרואים ושומעים אותך בוקר וערב, בתכניות ראיונות ובמבזקי האינטרנט, במהדורות החדשות ובכתבות המגזין, יכולים להטיח בך בכל הזדמנות, ובדם לבם, את המנטרה הקבועה: "איפה אתם?", "לא רואים אתכם/אותנו" או "למה לא שומעים אתכם/אותנו"?

בהתחלה התייחסתי לטרוניות האלה כאל אי-הבנה טכנית. הייתי שואל את אותו מתלונן, "מה, לא שמעת אותי הבוקר בגלי-צה"ל, לא ראית אתמול את הכתבה של ערוץ 2 על ההפגנה שלנו"? כן, ראיתי. נו, אז מה הבעיה? לא שומעים אתכם מספיק (או – את ליברמן שומעים יותר).

די מהר הבנתי שהבעיה איננה רק תדירות הדיווחים התקשורתיים עלינו, אלא עוצמת המסר והשפעתו. חלק מזה נוגע כמובן בתדירות ובתפוצה. אין ספק. כמפלגה באופוזיציה קשה להגיע לחשיפה תקשורתית לה זוכה השלטון. אבל חלק אחר, ולא בהכרח קטן יותר, נוגע לאובדן הקשר הרגשי.

 

בניגוד למה שאנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו – שכלתנים, שקולים, קרי רוח והגיוניים – אנחנו פועלים לגמרי מהבטן. החיבור, או הניכור, הוא רגשי. אנשים יודעים היטב מה אנחנו עושים. שומעים עלינו ורואים אותנו. השאלה איזה חיבור רגשי נוצר, אם בכלל. המיאוס מהמערכת הפוליטית, מהפוליטיקה בכלל, הופך את כל העניין למסובך במיוחד.

אלא שאין לנו את הפריבילגיה להרים ידיים, להסתלק מהעסק, ולשבת בבית ולחכות עד יעבור זעם. הוא לא יעבור. הוא רק יהיה קשה יותר. האפשרות היחידה לשנות עוברת דרך הקשר עם הציבור: לדבר עם אנשים, לשכנע אותם, לגייס אותם לפעילות. אין קיצורי דרך.

מניסיוני הדל נוכחתי שהתגובות החזקות ביותר מתעוררות בעקבות שני דברים: פעולות בוטות ומאוד שנויות במחלוקת, וקשר אישי, בלתי-אמצעי. את העימותים החריפים אני שומר לכנסת וליריבים הפוליטיים. אתם רואים את זה בטלוויזיה ובכל הערוצים. כאן, אתכם, זה ערוץ מסוג אחר. כאן אני מנסה לדבר בגובה העיניים. זו בעצם ההזדמנות היחידה שלי, בתוך הבליל התקשורתי הסמיך שאופף אותנו, לקחת נשימה עמוקה ולכתוב מכתב אמיתי. בלי צורך בביטים לוחמניים של 15 שניות לטלוויזיה או בציטוטון מקפיץ של שורה בהודעה לעיתונות. כל אלה חשובים מאוד, ואני עושה אותם. אבל לא כאן. כאן היריעה רחבה יותר, ואני מנסה שתהיה גם עמוקה יותר. כאן זה אני ואתם.

אז הלוואי והיינו יוצאים לרגע מהמחשב ומהסמארטפון ומרימים ביחד כוסית לשנה טובה – כל האנשים הטובים שפעילים, שעוזרים, שנותנים את הלב והנשמה למען חברה צודקת יותר. אני נאלץ להסתפק ב"לחיים" וירטואלי, אבל אישי מאוד: חברות וחברים יקרים, תודה על הכל, ולחיי שנה של פעילות, התחזקות, ושינוי. שנה של בחירות טובות.

 להתראות, ניצן (וזו הברכה היפה שיצר ידידי המוכשר רן לוצקי)

(14.9.2012)

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים