פרחי קיץ

בבוקר לח, לא בשנת תרל"ח, ובשעה די מוקדמת אני חייב לציין, צלצל הטלפון. "זוהי הודעה אישית עבורכם מהישיבה הקדושה בקבר רחל". הודעה? אישית? מהקבר? ובעוד אני פוסח על הסעיפים – אצבעי האחת חותרת אל כפתור הניתוק, ואילו השניה, מעשה שטן, דווקא מגבירה את הווליום – פורצת מהמכשיר שירת ילדים בסגנון "פרחי מיאמי": "רחל, רחל, מבכה על בניה…"

שמחתי. כחובב חזנות, השיר הזה מוכר לי היטב והוא יפה ומרגש, ואני אומר את זה בלי ציניות. וסיפורה של רחל הוא בכלל סיפור מרתק שהפעים דורות על דורות ושימש השראה לאינספור יצירות אמנות וספרות. והפסוקים האלה מירמיהו הם הרי פנינים של עברית. אולי מישהו שלח לי שיר?

אלא שמקץ שלוש שניות, הפציע קול צורמני ששם קץ לאשלייה. הנה, מילה במילה, לא נגעתי: "עם ישראל זקוק לרחמי שמיים מרובים. מי מאיתנו לא זקוק לישועות גדולות. רק אמא יכולה להבין את הכאב והצער שלנו. ביום חמישי הקרוב יעמדו רבני ישיבת רחל אמנו על קברה של אמא רחל ויערכו עבורכם את התיקון הקדוש לישועה קרובה. אני קורא אליכם – אם אתם רוצים לזכות השנה לזיווג הגון, לרפואה שלמה, לפרנסה בשפע ולכל מי שרוצה לזכות לישועה, שילחץ כעת אחת וימסור כעת את שמותיו לתיקון הקדוש בקבר רחל".

הוי רחל רחל, איך מסרסרים בך אלה המתיימרים להיות בנייך…

פרחי לונדון חוזרים לרגע, אך מייד בוקע קולו של קריין סמכותי: "למסירת שמות לתיקון הקדוש בקבר רחל, הקישו אחת. לשמיעה חוזרת הקישו שתיים…" ומה? לא תאמינו. הקשתי.

תוך שניות עלתה על הקו מוקדנית. מה צריך? זיווג הגון? פרנסה? רפואה? המממ. זיווג כבר יש לי. "הגון" אני פחות בטוח. לא נראה לי שרבני הקבר הקדוש יאשרו אותו. פרנסה? גם יש, בינתיים לפחות. לא חסר לי כלום. אז נגיד רפואה – בטח לא יזיק, למרות שאני מרגיש מצויין, לפחות עד הבוקר הזה. רפואה זה תמיד טוב, לא? בטח. אז תשמעו איך זה הולך: במשך שנה שלמה יתפללו אברכי הישיבה למען בריאותו של חבר הכנסת ניצן הורוביץ.

מה, אתם מתפלאים? רשעים חסרי אמונה שכמוכם. אמא שלי תמיד אמרה שאני מוצלח. אז מתפללים בשבילי, מה רע? אה, כן, צריך לתת הוראת קבע של 90 שקלים בחודש. ואפשר בכרטיס אשראי? ברור. אפשר אולי 50 שקלים? לא. 90. זה המחיר. והבריאות שלמה ומלאה, בלי מחלות, בלי תאונות? באחריות רחל אמנו.

מה אגיד לכם? עסק עסק. 90 שקלים בחודש, ואתה מסודר. בריאות. זיווג, והכל באשראי. זו הקידמה. ופרנסה? בטוח יש פה – לפחות לעסקני הקבר. והנה, פרחי ברוקלין כבר עושים שמייח. קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מֵאֲנָה להינחם על בניה, כי איננו.

כמה שעות אחר כך הייתי בחריש. מקום יפה, בכניסה לוואדי ערה. אחד השטחים הבודדים שנותרו במרחב הזה עם חורש טבעי ויערות. 300 משפחות גרות שם. רובן חופשיות, ויש גם סרוגים, חרדים, עולים מהקווקז – בקיצור, כולם. ובסביבה הקרובה ישובים ערביים, קיבוצים, מושבים… רק דבר אחד אין שם: בחירות. פשוט אין. כבר שש וחצי שנים – שיא ישראלי – יש בחריש ועדה קרואה בראשות שר לשעבר מש"ס, נסים דהן. לא מזמן האריך לו ידידו שר הפנים את כהונתו בעוד שנה. בלי בחירות.

האמת, גם זה עסק מוצלח. בשביל מה כל הבלגן של בחירות? עם כל מיני נודניקים? הנה, בש"ס אין בחירות. גם לא "בישראל ביתנו", אגב. הרב עובדיה ממנה את אלי ישי, ואלי ישי ממנה את נסים דהן, ונסים דהן מקים עיר חרדית בחריש, על אפם וחמתם של התושבים שבקרוב יסולקו מבתיהם.

כבר לא צריך את אברכי קבר רחל ולא צריך להתפלל. ש"ס נותנת דירה בפחות מחצי מיליון שקל. 450 אלף, ליתר דיוק. זה מה שתעלה דירה חדשה בחריש על-פי הסיכומים של ועד הרבנים. אז יש פה דווקא משהו משמח – כבר שנים אנחנו טוענים שהמדינה יכולה לבנות ולשווק דירות במחירים שפויים. הרי הקרקע שלה, בעצם שלנו, אז אין בעיה לקבוע מראש את מחיר הדירה ולייעד אותה למי שרק רוצים: זוגות צעירים, משפחות חד-הוריות, דיור ציבורי, או סתם ישראלים שמעוניינים לבנות לעצמם עתיד. כשאמרנו את זה במחאה החברתית, האשימו אותנו שאנחנו סוציאליסטים חסרי תקנה. והנה בא אריאל אטיאס שר השיכון ועשה בדיוק את זה. אלא שאטיאס לא דואג לכולם. אפילו לא לרוב. הוא דואג רק למגזר שלו.

יש לו השקפת עולם ברורה, לאטיאס. הוא, למשל, לא מסכים שהילדים שלו ייפגשו עם ילדים חילוניים. הוא אמר את זה, בלי להתבלבל. אבל אין דאגה. בחריש זה לא יקרה. שום ילד חרדי לא יפגוש שם חבר חילוני. כי לא יהיו חילונים בחריש.

איך אני יודע? כי ככה החליטה המועצה הארצית לתכנון ובנייה, מילה במילה: "אנו בוחרים לאשר את תכנונו של הישוב עבור האוכלוסיה החרדית, חרף הפגיעה האפשרית בתושבים הוותיקים… "

מי שהכריז השבוע שהמכרזים בחריש פתוחים לכולם, שיקר במצח נחושה.

ולמי שמתקשה בהבנת הנקרא, או מנסה לתחמן, המועצה הארצית לא משאירה שום ספק: "לעניין זה יובהר – התכנון אינו להקים במקום עיר מעורבת, שחלק ממנה בעל אופי חילוני או שאינו חרדי, וחלקה המשמעותי ישוב חרדי. קבענו כי אפשר ונכון לתכנן את הישוב כולו לאוכלוסיה חרדית".

 וכמו תמיד בארצנו, נמצא הצדיק שישלוף את הקלף המנצח בכל ויכוח: הביטחון. כן, גם בחריש. לא מאמינים? הנה, מתוך פרוטוקול ישיבת הוועד בחריש עם נסים דהן, זמן מה לאחר שנכנס לתפקידו:

דהן:  "מדינת ישראל רוצה לעשות כאן סדר כדי שהערבים לא ירימו את הראש…  הערבים יכולים לסגור את ואדי ערה ולחתוך את המדינה לשתיים. 150 אלף יהודים שיגורו פה יכניסו אותם לפרופורציה. זהו נושא בעל חשיבות עליונה לביטחון מדינת ישראל.

נעם (תושב): אבל התושבים בחריש לא רוצים לגור בלב 150 אלף חרדים.

דהן:  לא רוצים? אז לכו לגור עם הפלסטינאים אם אתם רוצים. פה זה לא מצפור בגליל. פה תקום עיר חרדית של 150, 200, אלף תושבים בעזרת השם. זהו המנדט שלי. בשביל זה הביאו אותי לכאן. אני מוניתי על יד ממשלת ישראל לצורך העניין הזה. אתם רוצים פה כפר קטן? אתם פוגעים בביטחון מדינת ישראל."

חזרתי הביתה. היה כבר מאוחר בלילה. במקום ללכת מייד לישון ולגמור עם היום הזה, פתחתי את המחשב, להתעדכן קצת. זו היתה טעות. מייד קפצה ידיעה בולטת: "מאות בנות ספרדיות לא התקבלו לבתי הספר ולא יתחילו את שנת הלימודים".

איזה בלגן במדריד, חשבתי לעצמי, מסכנים הספרדים, איזו אפלייה יש שם. מה אגיד לכם, אולי בסופו של דבר ביבי צודק כשהוא מזהיר אותנו מהמצב הנוראי בספרד.

להתראות, ניצן

(31.8.2012)

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים