כולנו משה סילמן

דקות לפני עוד עמדתי עם חברים. חייכנו אחד לשני בסיפוק, מרוצים עד הגג מעוד הפגנת מחאה שעמדה להסתיים. הרגשתי שלמרות החום ולמרות התעלמות התקשורת, חברתיביחד לאלפי אנשים אחרים וביחד קולנו חזק והוא נשמע שוב. לפתע ראיתי אנשים מתחילים לרוץ. לפניהם במרחק של 100 מטר לערך היה פרוס מסך של עשן שעלה מן הכביש. התחלתי לרוץ ביחד איתם. בדרך עוד הספקתי לראות שמו"צניקית רצה בכיוון השני ובוכה. הוא נשרף. מי נשרף? מה קרה? אבל היא בכתה בזרועותיה של חברתה ההמומה ולא יכלה להשיב. בדרך בחור צעיר כבר צעק "מישהו שרף את עצמו". חלחלה עברה בכל הגוף מהולה בעצב עמוק. למה? למה הוא עשה את זה לעצמו? אוי.. כ"כ פחדנו שהנורא מכל יקרה, והוא קרה.

הגעתי לתוך ההמולה. ריח כבד של בנזין עלה באויר. צעקות, בכי ודחיפות מכל עבר. שוטרים ופעילים עם מגאפון צרחו על אנשים לעלות על המדרכה כדי לפנות מקום לאמבולנס. על הקרקע, במרכז ההמולה ראיתי איש יושב. פשוט יושב ומדבר לעצמו. חלקו שרוף, ערום, לא ערום – חלקי בד דבוקים לגופו. בצורה בלתי נתפסת הוא היה האיש הכי שלו שם. לא צעק, לא קילל, לא בכה. פשוט ישב המום ושלו ודיבר לעצמו.

תוך כדי התחילה לדבר אתו פראמדיקית שהיתה במקום. ברקע כבר נשמעה אזעקת האמבולנס שפילס את דרכו. כשהשכיבו אותו על המיטה, הוא עוד ניסה לקום. כל העת המשיך לדבר לעצמו. כשהמיטה התרחקה הרגשתי שליבי שלי ממש היה עליה. הסתכלתי על האנשים מסביבי. עצב וכאב גדולים הציפו את כל מי שעמד שם. חלקם עם דמעות בעינים, אחרים עם דמעות בלב וזעזוע בעיניים. למה? למה הוא עשה את זה?

התשובה לא איחרה לבוא. בתוך שניות כבר חולקו להם דפי נייר בין העוברים והשווים והם עמדו קבוצות קבוצות, כל אחת מסביב לדף נייר וקראו דוממים. "אני משה סילמן, ת.ז. 052365343.. מדינת ישראל גנבה אותי ושדדה אותי.." הסיפור היה מוכר. בית משפט שפסק חוק ולא צדק. זכאי דיור ציבורי שנדחה. נכה 100% שקיבל פרוטות שלא אפשרו לו לחיות בכבוד. אזרח שמילא את כל חובותיו, שירת בצבא ועשה מילואים, ומדינה שהפקירה אותו לגורלו שלא שפר עליו.

בתוך דקות התאספו כולם בסמוך למקום. אחד עם מגאפון החל קורא את המכתב וכולם חזרו אחריו בספונטניות ובאמונה יוקדת בכל מילה, כאילו כתובות היו המילים על לוחות הברית. "אני משה סילמן" צעק המגאפון. מצאתי עצמי עומד ברחוב וחוזר עם מאות אנשים שלא הכרתי: "אני משה סילמן". ופתאום ברגע אחד, בהד שמילא את הרחוב הבנו כולנו: כל אחד מאיתנו יכול להיות משה סילמן. כולנו משה סילמן.

שאריות בגדיו נשארו דוממים על הכביש בלב שלולית הבנזין ששפך על עצמו זמן לא רב לפני. אנשים עמדו מסביב לזירה, אוחזים בראשם כלא מאמינים. הנורא מכל קרה.

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים