פראיירים

כשאתם מכינים אוכל לילדים שלכם, אתם מכינים מעט מדי, נכון? שיישארו קצת רעבים. ככה מחזיקים אותם קצר. שלא יתחצפו, שיהיו צייתנים. וחוץ מזה, למה צריך להוציא עליהם כל כך הרבה? שיסתדרו עם מה שנותנים להם – הרי מה בדיוק הם נותנים בחזרה, הטפילים הקטנים? בסופו של דבר הם נטל. זה מה שהם.

מה? השתגעת? מי המפלצת שעושה דבר כזה לילדים שלו? אנחנו אוהבים את הילדים שלנו.

אבל זו רק ההתחלה. אחרי שהאוכל מוכן, אתם לא נותנים לילדים לשבת ליד השולחן. אתם אפילו לא נותנים להם להיכנס למטבח. הם מחכים, די רעבים, בחדר השני, וכשהאוכל (המועט, כאמור) על השולחן, אתם אומרים להם: קדימה ילדים, מי שלא יגיע ראשון, לא יישאר לו אוכל.

הילדים רצים. הגדול דוחף את הקטן. הקטן צורח ותופס בשערות של אחותו. אתם עומדים ומחייכים. טוב מאוד, שילמדו מה זה החיים: הישרדות. הגדול מגיע ראשון, תופס את כל הצלחת ומרים גבוה, שהקטן לא יגיע. אחותו תופסת את הסלט. זה שלי, היא צועקת. הקטן בוכה. לא נשאר לו כלום. אין דבר, שיתרגל. זה מה שצפוי לו אם יישאר קטן.

אכזרי? מה פתאום. תחרותי. התעללות? ממש לא. מצויינות. הרעבת הילדים? לא, לא הרעבה, הבראה. אבל מה עם הקטן שבוכה? והגדול שמרביץ? ולמה כולם עצובים? נו מה לעשות, זו הקידמה. היא מבוססת על חוסר שיוויון.

ככה בעבודה, וככה בבית הספר, וככה בבית. זה ארגז הכלים של השוק ושל החברה והמדינה, וזה עובד, אל תכחישו: הילדים מפתחים כישורי הישרדות ותושיה, ויוכלו לדרוך על אחרים, שלא קיבלו חינוך מוצלח כזה. הם יפלסו את דרכם עד למעלה. הכי גבוה שיש. לא, לא כולם. כמובן שלא. רק הטובים והחזקים, רק העידית, התבן שבמוץ. וכל השאר?

אין להם מקום. כמובן לא מדובר עלינו. אנחנו בפנים. האחרים – הם הבעיה. מי אלה האחרים? כולם בעצם, חוץ מאתנו. הזקנים, הנכים, החולים, המוגבלים, הילדים, הזרים, העניים, המיעוטים, החלשים, השונים, הנשים… אופס. רגע. 60 זה כבר נחשב זקן? ו-63? אם שברתי את הרגל ואני לא יכול לעבוד חצי שנה, אני נכה? ואם אשתי לא מדברת טוב את השפה, אז לא תהיה לה עבודה? ואם פיטרו אותי בגיל 50, לא יהיה לי סיכוי למצוא עבודה נורמלית? הרי יש לי עוד ילדים בבית…

חבר'ה, מה לעשות, אתם בחוץ. אתם וההורים שלכם והילדים שלכם. תשלימו עם זה. אף פעם לא תהיו בפנים. זה עניין מדעי. זה בדי-אן-איי שלנו. באבולוציה. החזק שורד. דארווין כבר קבע מזמן שהמלחמות, הרעב והמוות גורמים להיווצרות של חיות עליונות יותר. וגם אנחנו חיות.

בחברה הדמוקרטית, בדמוקרטיה עצמה, קיים כשל: פרטים חלשים בגופם או בנפשם שהיו נכחדים בחברה "הטבעית", הפראית, מוחזקים בחיים בחברה התרבותית. טיפול רפואי ל"בלתי ראויים לחיות", עזרה לעניים, קורת גג, חיסונים – כל אלה מחלישים את הגזע האנושי. ולא רק שמטפלים בהם, אלא גם נותנים להם קול שווה. אבסורד ממש. אז תגידו תודה שאתם בכלל חיים.

זה לא חיים, אתם אומרים. המירוץ עכברים הזה בין המשכנתא ב-4,000 לפעוטון ב-3000 לחשבון חשמל ב-1,000, וכבר הלכה המשכורת, ואיפה האוכל והדלק והטלפון… נו, מפונקים שכמוכם. יש מקומות הרבה יותר גרועים. תחשבו על זימבבווה. שם אפילו מים מהברז אי אפשר לשתות. אבל ישראל מדינה מבוססת, אתם טוענים. הרי התוצר לנפש הוא כמו במערב אירופה.

לא ולא. טעות בידכם. אל תסתכלו על הממוצעים. תבדקו כמה אנשים באמת חיים לפי הממוצעים האלה. ואז תגלו שישראל כבר לא כל כך קרובה לאירופה. הנה דוגמא: השכר הממוצע במשק מתקרב ל-9,000 שקל. שגם זה לא ממש מרשים במונחים אירופיים, אבל מילא. השאלה כמה אנשים באמת מרוויחים פה 9,000 שקל? כל הישראלים? רוב הישראלים? חצי מהישראלים? אולי הרבה פחות מחצי? הנתון הממוצע לא אומר כלום. כמו בבדיחה על המרצה לסטטיסטיקה שטבע באגם שעומקו הממוצע חצי מטר. בקצה האגם יש קטע בעומק 30 מטר – שם הוא טבע.

הנתון המעניין באמת הוא השכר החציוני, לא הממוצע. וכאן אנחנו מגלים פתאום שהשכר החציוני בישראל הוא רק 6,000 שקל (ברוטו!). זאת אומרת שחצי מהישראלים מרוויחים עד 6,000 שקל לחודש. מה שמסביר את הנתון המצמרר שהתפרסם השבוע, א-פרופו משה סילמן, שרוב אזרחי ישראל לא מסוגלים לעמוד בהוצאה בלתי-צפויה של 8,000 שקל שנופלת להם על הראש. לא נשמע סכום מי יודע מה גדול. – 8,000 שקל. אבל זו המציאות פה: מי שחי באוברדראפט ואין לו רזרבות או קרובי משפחה וחברים שיעזרו לו, ונופלת עליו איזו תאונה, פציעה, חוב בלתי-צפוי, או איזה דו"ח שהתנפח – מסתבך, ועלול לקרוס. סילמן היה בעל עסק עם ארבע משאיות ועובדים והנהלת חשבונות מסודרת, ומחזור של יותר ממיליון שקל: הקריסה שלו התחילה בהוצאה בלתי-צפויה של 15,000 שקל. כמה אתם יכולים לספוג?

אז זהו, שלבד קשה לספוג. ביחד זה סיפור אחר לגמרי. זוכרים את המירוץ למזון מהתחלת העמוד? ואת הטענה שזו ההתנהגות "הטבעית"? תשמעו על גישה אחרת: "אובונטו" – תפיסת עולם שמקורה באזורים הדרומיים של אפריקה, שפירושה שיתוף וחיבור בין בני האדם – אני קיים בגלל שאנחנו קיימים. או כמו שהסביר נלסון מנדלה (הנהקטע וידיאו למתעניינים) – אובונטו אין פירושו שאדם לא צריך להעשיר את עצמו. השאלה היא האם אתה עושה את זה גם כדי לקדם את הקהילה סביבך. או בקיצור, לא רק אני אני ואני – יש גם אנחנו.

וסיפור לסיום, ברוח הדברים האלה, שמסתובב חזק ברשת – ואין לי מושג אם הוא אמיתי, או רק משל, אבל הוא סיפור יפה: אנתרופולוג ערך ניסוי בכפר אפריקאי נידח. הוא לקח קבוצת ילדים ובמרחק מסויים מהם הניח סל מלא פירות מתוקים. הילד שיגיע ראשון, אמר, יזכה בכל הסל הגדול. כשנתן להם את האות לרוץ, הילדים שילבו ידיים, והתקדמו יחד. למה יחד? שאל אותם. הרי אחד מכם היה יכול לקחת הכל לעצמו. הילדים הביטו בו מופתעים, ואחד מהם השיב: אובונטו. איך אפשר שאחד יהיה מאושר, אם כל השאר עצובים?

להתראות, ניצן

(29.7.2012)

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים