הסרגל העקום והמפלצת

מסרגל עקום, לא ייצא קו ישר. ככה סבתא שלי האהובה בטח היתה אומרת על מה שקורה עכשיו עם כל הסיפור של החרדים והגיוס וקדימה וכל הממשלה המשונה הזאת. נו, תשאלו את עצמכם, מה באמת כבר יכול לצאת מהדבר העקום הזה? הרי לא צריך להיות מומחה למימשל ומדעי המדינה, כדי להבין שהכל ספינים, משחקי אגו, ופוליטיקה מעוותת.

לא היה דיון רציני בממשלה בנושא הזה, כי לא היתה שום כוונה מצד ראש הממשלה להגיע לפתרון רציני. בג"צ נחת לו על הראש, והוא חיפש דרך למרוח את חוק טל. מופז, יצור פוליטי בסכנת הכחדה, גוייס לעניין, הבחירות בוטלו, והממשלה התנפחה למימדים חסרי תקדים. אלא שאפילו את הוועדה המקרטעת של פלסנר, ביבי פיזר יומיים לפני שהגישה את המסקנות. וקדימה? היא מנסה לעשות שריר, למרות שכל אחד מבין שאין לה באמת במה לאיים. אז נניח שמופז יפרוש מהממשלה. פששש. איזה פחד.

וזו השורה התחתונה: קדימה הגיעה לסוף הדרך. המפלגות החרדיות פשטו את הרגל מבחינה מוסרית. וביבי וליברמן אף פעם הרי לא היו מסוגלים לשרטט קו ישר, ומה שבעיקר מעניין אותם הוא איך לחנוק את המחאה החברתית. אה כן, ויש גם את אהוד ברק. נדמה לי שהוא שר הביטחון. אבל משום מה לא שמענו אותו בסוגיית הגיוס. אחד משלושה: או שזה לא מעניין אותו, או שדעתו אינה נחשבת, או שגם הוא יודע שכלום לא ייצא מזה אז חבל על המאמץ בחום הזה. או שכל התשובות נכונות.

סבתא שלי המנוחה, עם הספקנות החדה שלה, שוב הבליחה בראשי כשראיתי את אותו "ש.ד", עד המדינה בפרשת השחיתות עצומת המימדים, המכונה "פרשת הולילנד".

שין-דלת, שמתעקשים לשמור על עילום שמו, למרות שכל אחד יודע מיהו, ומקפידים לטשטש את צילום פניו, למרות שהצילום הגלוי הופיע באינספור מקומות, העיד השבוע בבית המשפט על מעשים מסמרי שיער. האוזניים רעדו לי, אמרתי למישהו, ואז שמתי לב שאני מאמץ עוד ביטוי שהיה רווח בביתנו.

אותו שד משחת, העיד על שוחד במיליונים שהעביר לכל מי שהיה יכול לקדם את הפרוייקט, המכונה בירושלים "המפלצת": מראש העיר, סגני ראש העיר, ועד מהנדס העיר ופקידים. האנשים הכי בכירים. וכל זה קרה בבירה, בעיר הגדולה בישראל. "נו, אז אם ככה בירושלים, תתאר לך מה קורה באיזו עיירה קטנה", היתה סבתא מן הסתם אומרת. ועוד היתה מוסיפה בוודאי, שהדברים האלה בכלל לא מפתיעים אותה, כי עוד בתקופת הצנע היא ראתה איך כל מיני בעלי השפעה ושררה למיניהם, היו עושים פוילע-שטיק ומקבלים שלל מוצרים ומצרכים מחוץ לקיצוב ומחוץ לתור.

אבל אני בטוח שלמרות שהיתה מנסה לטעון שאין בזה שום חדש והיא בכלל לא מתרגשת מהעניין, היא כן היתה מזדעזעת מאובדן הבושה והעבריינות הבוטה. לא קרטון ביצים מוברח מאיזה מושב שקיבל ג'ובניק בעיריה, לא מעטפה עם מזומנים שהעבירה העוזרת הפיליפינית לשר האוצר לשעבר שיושב עכשיו בכלא, לא. פה נתנו שוחד בצ'קים, למוטב או לקרוב משפחה של המוטב, שהפקיד אותם בחשבון הבנק שלו. כי הוא חשב שבחיים לא יגיעו אליו. זה עולם תחתון. הולילנד, איזה שם יפה יש למפלצת הזאת.

סבתא שלי היתה מזדעזעת כי היה לה רומן ארוך עם הארץ הזאת. וכשאני כותב את הדברים האלה עכשיו, אני חושב איך עלתה לבדה לארץ בגיל 19, אחרי ששמעה את ז'בוטינסקי נואם בעיירה שלה, ולצורך העלייה נישאה בנישואים פיקטיביים לבחור בית"רי שהיה לו "סרטיפיקאט" של הבריטים, ואיך גרה בצריף על שפת הים בת"א ועבדה בכל עבודה, ואיך בעלה מיהר להתגייס לצבא הבריטי להילחם בנאצים. וכאשר באירופה נרצחה כל המשפחה שלה, היא הגיעה עד הנציב העליון לבקש שיתנו לאמא שלה לעלות ארצה, וזה השיב לה "שבארץ ישראל אין מקום אפילו לחתול". ובעיירה שלה לא נותר יהודי אחד. חמש שנים בעלה היה במלחמה, והיא גידלה שתי בנות לבד, וכשחזר מהמלחמה לא מצא עבודה, והיא אחרי גילגולים רבים הגיעה לשיכון קטן ולקיום דחוק, ואז נישאה מחדש, ובערך בשלב הזה של חיים לא קלים, הופעתי אני ושמעתי את כל הסיפורים.

והנה, יש לנו מדינה, כבר לא נציב עליון אכזר, ויש לנו צבא גדול וחזק, ואנחנו כבר לא עם נרדף. ומה אנחנו עושים עם המדינה שלנו? איך אנחנו מתנהגים? כמו חבורת בנדיטים שיצאה מהיער. אטומים, אכזריים. סוגדים לכנופיה של מושחתים שגונבת כל חלקה טובה. ונוסף לכל, אנחנו מתנהגים כמו האנטישמים הכי גרועים.

חושבים שאני מגזים? אז תשמעו את הסיפור. עכשיו יוצאים מהארץ האזרחים הדרום-סודאנים שקיבלו כאן הגנה קבוצתית במשך כמה שנים. ויש מי שמנצל את המעצר והגירוש שלהם, כדי לעשות קופה קטנה: לגזול מהם משכורת אחרונה, לקחת להם את פיצויי הפיטורין, או פשוט למנוע מהם גישה לשקלים המעטים בחשבון הבנק שלהם. השבוע כינסתי את ועדת עובדים זרים כדי לטפל בשורה של מקרים כאלה, והאוזניים רעדו לי. אין גבול לתאוות הבצע. האנשים האלה כבר עוזבים, יוצאים את הארץ, אז תנו להם מה שמגיע להם, תתייחסו בכבוד, בהגינות. הם אינם פושעים.

במקורות שלנו קוראים לזה "כבשת הרש". ואני אפילו יודע כמה היא שוקלת, הכבשה: 30 קילו. זה המשקל שמתירים לאנשים האלה לקחת איתם לטיסה. חיים שלמים בשתי מזוודות. ונניח שמישהו רוצה לקחת עוד קצת דברים לאחר שחיסל את חייו כאן. הוא לא נוסע לנופש באיי יוון. הוא חוזר למקום אומלל. אז אי אפשר לתת לו עוד מזוודה? זה מה שיפיל את מדינת ישראל? למה צרות העין הזו?

אז אומרים לי, מה אתה רוצה, אלה זרים, זו לא הבעיה שלנו. או קי. אז מה בעניין הזקנים הישראלים? זאת כן הבעיה שלנו, נכון? אז יום לפני האפריקאים, יזמנו דיון בכנסת למען הרפורמה בסיעוד. היו שם עדויות מחרידות על אנשים ששילמו ביטוח סיעודי כל החיים, וכשנזקקו לכסף וטיפול, הביטוח זרק אותם בתואנות שווא, או שפשוט הביטוח בוטל. ממש כך.

אבל אומרים "אל תשליכני לעת זיקנה"? אבל כתוב "כבד את אביך ואת אמך"? אז כתוב, אז אומרים. במדינת היהודים משליכים את הזקנים. מבחינת המדינה, קשיש או נכה שאין לו הון כסף לשלם – יכול פשוט להתפגר. איזו בושה. הרי אלה ההורים שלנו, או הסבא והסבתא וגם אנחנו הרי נגיע לשם ונרצה שיתייחסו אלינו בכבוד…

מה אני אגיד לכם, סבתא שלי מאוד חסרה לי.

להתראות, ניצן

(6.7.2012)

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים