מפלטו של הנבל

בקיץ הזה, שמתחיל עכשיו, המחאה החברתית היתה אמורה לעלות כיתה. לעבור מ"העם דורש צדק חברתי" ל"העם דורש את ביבי לגרש". מזה בדיוק ביבי חשש. המחאה איימה עליו. עקב אכילס שלו, נקודת התורפה של שלטונו ושל הקואליציה המבוטנת שלו, היתה המדיניות החברתית הבלתי-נסבלת שלו, שאפילו גדולי תומכיו התקשו להסביר. גם בש"ס חששו מהמחאה, וגם בישראל ביתנו. מה לעזאזל נשיב לציבור שלנו ששואל מדוע דירה בישראל עולה פי שניים מרוב מדינות המערב, וגם המצרכים בסופרמרקט יקרים פי שניים, אבל המשכורת בישראל היא חצי מהמשכורת שם? איך אפשר לחיות ככה? איך נסביר שעשר משפחות השתלטו על העושר הלאומי ששייך לשמונה מיליון אזרחים? וכשהאזרחים התחילו לשאול את השאלות האלה, השלטון נכנס ללחץ. אבל לא לאורך זמן, כי הוא מצא את תשובת הפלא למחאה – לפי מיטב המסורת שלו.

ומילה על המסורת המופלאה הזו: הימין הצליח במשך שנים להשליט כאן קפיטליזם חזירי, קיצוני גם על-פי אמות המידה של הרפובליקאים בארה"ב, באמצעות הסתה והסטה בלתי פוסקת של השיח הציבורי אל המקום הלאומני והגזעני. במקום הזה היתה רוב הזמן מטרה ברורה: הערבים. וכך המון אנשים, במשך המון שנים, הצביעו נגד האינטרס של עצמם. הם ראו בבירור את שירותי הבריאות המידלדלים שהם מקבלים, את החינוך העלוב של ילדיהם, ואת הדירה שהופכת לחלום רחוק. שכבה שלמה של ישראלים עברה בדור האחרון ממעמד ביניים לעוני יחסי. כולל המון אנשים מבוגרים, למשל, שעבדו כל החיים ולא יגדירו את עצמם עניים כי יש להם דירה, אבל מתקיימים מסכומים זעומים של פנסיות מגוחכות במקרה הטוב או קיצבאות זיקנה משפילות של הביטוח הלאומי במקרה הרע. אלא שההסתה וההסטה גרמה לכך שהם נתנו את קולם לא למי שהבטיח להם בריאות ציבורית טובה, חינוך ממלכתי איכותי, ודיור שפוי, אלא למי שהבטיח לדרוך חזק יותר על הערבים.

רק במצב כזה יכלו לצמוח ההתנחלויות שסחטו את משאבי המדינה באופן שעדיין מצליח להפתיע אותי בכל פעם מחדש. הנה דוגמא: האם ידעתם שנסיעה באוטובוס להתנחלויות עולה חצי בערך מנסיעה מקבילה בארץ, כי היא מסובסדת על-ידי משרד התחבורה? למשל, אוטובוס מירושלים לאלון מורה עולה 16 שקלים. אוטובוס מירושלים לשדרות, אותו המרחק בדיוק, עולה 36 שקלים. עוד דוגמא: אוטובוס מירושלים לת"א עולה 20 שקל. אוטובוס מירושלים להתנחלות טלמון, מרחק זהה, עולה 8.5 שקלים. פערים עצומים כאלה, וגדולים מהם, מאפיינים את כל המציאות ההתנחלותית מבחינת דיור, תשתיות, שירותים, עבודה…

אז למה שמישהו בשדרות או בת"א יתמוך במי שפוגע בו כך? למה משפחה בחולון או בנתניה שמרוויחה סביר, לא משכורות מינימום, אלא יותר "מהשכר הממוצע במשק", נניח 15,000 נטו ביחד לשני ההורים שעובדים, תגיע חנוקה לסוף החודש? כי 4,000 שקל הולכים למשכנתא, ו-5,000 שקל לפעוטון ולגן של שני הילדים, ואלף שקל לחשמל, ו-3,000 שקל השלמה למטפלת של אמא הסיעודית כי עם מה שהמדינה נותנת לה היא כבר הייתה מתה מזמן.

המחאה החברתית הצליחה, בפעם הראשונה מזה שנים רבות בפוליטיקה הישראלית, לשבור חלק מהדפוס המעוות הזה. להביא את השיח הציבורי למקום שבו שואלים את השאלות האמיתיות, שנוגעות לחיים האמיתיים שלנו. חלקים גדולים בציבור ראו פתאום מול העיניים עד כמה חזקה יכולה להיות סולידריות חברתית, אלו שינויים עצומים אפשר לעשות בעזרת חלוקה הוגנת יותר של העושר הלאומי. אנשים התחילו לדבר על עובדי קבלן, ועל גימלאים, ועל דיור בר-השגה, ועבודה מאורגנת, וחינוך חינם באמת.

וזה הפחיד. הניצוץ הזה בעיניים של הצעירים הפחיד את אלה שעשו הון ושלטון בעזרת הפרד ומשול, בהסתה כלפי קבוצות ומיעוטים, ובאמצעות אלימות מאורגנת. כששוטר במדים, באחת ההפגנות של הקיץ שעבר, ניגש אלי ואמר לי שאם רק היה יכול היה מצטרף להפגנה שלנו, כי הנה תראה מה אני שווה בעיני המדינה, ושלף מהכיס תלוש משכורת של 4,600 שקל, כולל שבתות ולילות – זה הפחיד את הבוסים שלו.

ואז צצה התשובה השלטונית הקלאסית למשבר חברתי: שעיר לעזאזל. לא היה קשה למצוא. השחורים. המסתננים. הסודאנים. הכושים. הרי הבעייה אמיתית. התושבים בשכונת שפירא או בתיקווה בת"א באמת מתמודדים עם מצב קשה. אבל מי שאמור לתת להם פתרונות, מעדיף שיילחמו אחד בשני מאשר שיבואו אליו וידרשו ממנו דין וחשבון. קחו לדוגמא שר בכיר כמו אלי ישי, שר הפנים. כבר 16 שנה הוא מכהן בכל הממשלות, ומופקד על מנגנון ענק. אלא שאלי ישי העדיף להביא מדי שנה רבבות עובדים זרים מכל רחבי תבל, בשירות חברות כוח האדם. עוד מעט הוא עלול לחטוף דוח קשה של המבקר על השריפה בכרמל, אריה דרעי נושף בעורפו, ולכל אלה יש לו תשובה ניצחת: הסודאנים.

פעם, אנחנו היינו השעיר לעזאזל. ברוסיה, כשהיתה תסיסה בקרב העניים והצמיתים החצי-עבדים, היו סוכני הצאר והאצילים מדרבנים את ההמונים לפוגרומים. "הכו ביהודים, הצילו את רוסיה" – זו היתה הסיסמה שלהם בכל הדורות.

הרבה יותר קל גם לראשי ערים לזרוק את כל המצוקה על בעיית הפליטים, ויש באמת בעייה, מאשר להתמודד עם המכלול. למשל, איך זה שכל כך הרבה שנים לא מגיעים להסכם עם התושבים בכפר שלם? ולמה אזור התחנה המרכזית הוא פיגוע עירוני הרבה לפני שהסודני הראשון ירד שם מהאוטובוס?

וכגודל המצוקה כך גודל ההסטה וההסתה, ובדרך נמחקים כל הקווים האדומים. כששר הפנים אומר את המשפט הבא: "נשים רבות נאנסו על ידי זרים ומפחדות להתלונן שלא יחשבו שהן נשאיות איידס", אז שר הפנים הוא שותף לפשע, כי אם הוא יודע על מקרי אונס שלא דווחו ולא עשה דבר למרות שיש לו את כל הכלים ואת כל הסמכויות – זו עבירה חמורה. ואם אינו יודע, ומשקר במצח נחושה, זה חמור לא פחות.

מולו ומול חבורת המתלהמים, אנחנו עושים שני דברים. קודם כל מציגים פתרונות רציניים לבעייה בשכונות, כי יש בעייה ויש פתרונות. אנחנו לא בורחים מהסיפור הקשה הזה כמו רוב חברי הכנסת שמעדיפים לא לעצבן אף אחד. ודבר שני, אנחנו נלחמים על החזון שלנו לצדק חברתי במדינה דמוקרטית. לא ניתן לחבורת תאבי בצע וחסרי מצפון לגרור אותנו בבוץ הזה. במוצאי שבת יתקיימו הפגנות בכל הארץ – כל הפרטים כאן. צריך שנבין כולנו מול מי ומול מה אנחנו עומדים כאן. לא מול סודאנים. לא "דרומים מול צפונים", לא יהודים מול ערבים, ולא חילונים מול דתיים. אנחנו עומדים מול חבורת נצלנים מושחתים שלא בוחלת בשום דבר ומוכנה לדרדר את כולנו לתהום, כדי לשמור על האינטרסים והכוח שלה.

מולם, מול היאוש והשנאה, אנחנו מחזירים את התיקווה. נלחמים לצדק חברתי, והצדק ינצח.

להתראות, ניצן

(1.6.2012)

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים