ללכת לאיבוד ביער של שלושה עצים

מספרים על עורך ותיק בעיתון שכבר מזמן לא קיים, שערב אחד הוצף בידיעות מסעירות מרחבי תבל: פיצוץ פה, אסון שם, סקנדל באמריקה, שערורייה באוסטרליה, מהפך בהודו… חשב העורך והתלבט, מה לעשות עם השיטפון הזה. לבסוף ניסח כותרת: "העולם כמרקחה".

זה מה שאני מרגיש עכשיו כשאני תוהה כיצד לסכם את השבוע הבלתי-שפוי שעברנו בפוליטיקה הישראלית. שום דבר שאספר כאן, לא יוכל לבטא את סערת הרגשות שתחילתה במסיבת העיתונאים של ביבי שבה פירט את תכניותיו הגדולות לשנה הקרובה וקביעתו הנחרצת שאין שום סיבה להקדמת הבחירות, עבור בהכרזה על בחירות בזק יומיים בלבד לאחר פתיחת מושב הכנסת, תוך כדי הסבר נחרץ על הצורך החיוני בבחירות עכשיו, בוקה ומבולקה של הקמת מטות בחירות וכניסה לקמפיין לחוץ, ההצבעה הסוערת על פיזור הכנסת עם חילופי גידופים בסגנון של ביב שופכין בין קדימה לליכוד, מרתון לילי של העברת חוקים במליאה במסגרת ניקוי שולחן בהול, ואז לפתע, תוך דקות, ביטול הבחירות, והקמת ממשלת ענק של המגדפים לשעבר… והצחנה כה עזה, עד שאפילו גדולי הציניקנים וזקני מזנון הכנסת הודו, שדבר כזה הם לא ראו. ועוד לא דיברנו על מסיבת העיתונאים הזחוחה של ביבי ומופז בה התפרצתי כי לא יכולתי לשאת את הצביעות, והשבעת השר החדש מופז תוך כדי הסתבכות פאתטית של ביבי שחשפה את האתנן שתקבל "קדימה" במסגרת האמא של התרגילים המסריחים, ועוד ועוד – בקיצור, העולם כמרקחה.

בעיצומו של קרקס הפרעושים בכנסת, כאשר היה נדמה שהכל עקום ואין כבר שום דבר ישר ונכון מסביב, אחד השרים, איש הגון ורחב אופקים, ציטט באזניי מימרה רוסית ידועה: "ללכת לאיבוד ביער של שלושה עצים". וככה זה באמת נראה: ממשלה, כנסת, מדינה שלמה, תועה כמו עיזה עיוורת, והציבור אינו יודע את נפשו. אובדן דרך מוחלט.

בעיתונים ובאולפנים כבר מספקים תרחישים נחרצים על מה שיקרה כאן בשנה הקרובה, מפי פרשנים ופוליטיקאים שכל תרחישיהם עד כה קרסו כמגדל קלפים, עניין שמשום מה לא מפריע לאיש – לא לפרשן וגם לא לקורא ולצופה, מסתבר. איך אמר צ'רצ'יל, "פוליטיקאי צריך לדעת לחזות מה יקרה מחר, בעוד שבוע, בעוד חודש, ובעוד שנה. ולאחר מכן להסביר מדוע כל זה לא קרה."

אבל אני לא אספק כאן תחזיות. כששואלים אותי "מה יהיה", אני אומר שזו לא השאלה הנכונה. השאלה היא מה אתה רוצה שיהיה. ואז שומה עליך לעשות כל מה שאתה יכול, כאן ועכשיו, כדי שמה שאתה רוצה שיקרה, אכן יקרה.

לכן אנחנו צריכים להגיד בקול צלול מה אנחנו רוצים, לחדד את השקפת העולם שלנו. לא לברוח מבירור רעיוני. להציג חזון. כאשר יעקב חזן, בערוב ימיו, קיבל את פרס ישראל, הוא אמר כך: "יש הטוענים כי בתקופתנו מתות האידיאולוגיות. אני חושב כי דווקא דורנו מחכה לחזון שיאיר את דרכו בתוך סבך הבעיות המציפות אותנו. אני פונה בקריאה לנאמני הציונות הבונה – הבליטו והעמיקו את חזונכם". זה בדיוק מה שמרגישים צעירי המחאה היום. מאסנו במיסמוס, במריחה, בחנטריש. דברו אלינו באידיאולוגיה, תציגו חזון מגייס, אל תברחו מהאמת ומהעקרונות.

אגב, ביבי לא מסתיר את חזונו: הקפיטליזם החזירי, הלאומנות ודחיית כל פתרון מדיני, והעמקת האחיזה הדתית בחיינו. זה סוד כוחו, וסוד כוחה של הברית הפוליטית שלו. מולו, אם אנחנו רוצים לנצח אותו, אסור לנו לטשטש את החזון שלנו, החזון של השמאל הציוני: צדק חברתי, סיום הכיבוש, הפרדת דת ומדינה. זה עמוד השדרה שלנו. אמרו את זה קודם, הרבה לפני, והאמת שאני אישית עדיין מעדיף את המוטו הישן והטוב, מתקופתו של חזן, המוטו של "על המשמר", שמתמצת את השקפת עולמי באופן המדוייק ביותר: לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים. וכדי שזה יקרה צריך לעבוד, להיות אופוזיציה אמיתית, לוחמת, ולייצר אלטרנטיבה. בלי התחמקויות בסגנון שלושת הקופים כפי שנוהגות מפלגות מסויימות, ובטח בלי בועות סבון בדמות מפלגות של כלום ושום דבר.

לא במקרה, קולנו, קולה של מרצ, מהדהד בחוזקה בימים האלה. לא במקרה מצטרפים אלינו עשרות חברים חדשים וצעירים מאוד, מדי שבוע. כי קולנו הוא הקול הצלול והחד ביותר הבוקע כעת מהמערכת הפוליטית. כי יש לנו דרך, יש לנו שורשים של תנועה בת מאה שנה. זה עמוד השדרה שמאפשר לנו לעמוד זקופים. זה הדבר האמיתי.

במהלך הדיון במליאה על צירוף מופז לממשלה – הוא אגב ישב ממש מולי, במושב הקרוב ביותר לדוכן – דיברתי על תחושה של גועל מהקומבינה, סלידה ממהלך מושחת. מדוע מושחת? כי זה בדיוק מסוג הדברים שגורמים לסיאוב. כמה דקות לפני הדיון הסוער נטלתי עמי את "ההסכם להקמת ממשלת אחדות לאומית" שהונח על שולחנם של חברי הכנסת, ניגשתי לספריית הכנסת, וחיפשתי באנציקלופדיה את ההגדרה למונח "סיאוב", והקראתי אותה לשאול מופז ולבנימין נתניהו: "סיאוב הוא מצב בגוף או אירגון, בהם הפוליטיקה הפנימית גוברת על הצורך במקצועיות. מינוי של אנשים לא מתאימים לתפקידים השונים באירגון, עלול להביא לכך שמקבלי ההחלטות יקבלו החלטות שגויות".

מופז הגדיר את ראש הממשלה שקרן פתולוגי, וגם סיפק דוגמאות לרוב. זה כמובן מזכיר את הפרדוקס העתיק על היוונים השקרנים. אם ביבי מינה אותו לתפקיד כה בכיר בממשלה, הרי הוא סבור שמופז איש אמת. כי ראש הממשלה שלנו לא ימנה, בדיעה צלולה, שקרן לתפקיד חשוב כל כך. ואם מופז איש אמת – אוי ואבוי לכולנו, כי זה אומר שביבי הוא השקרן, ואז איך יוכל מופז (ואנחנו) להאמין למילה אחת של שותפו הבכיר? ואם מופז שיקר, וביבי הוא מופת של אמת וערכים, הרי אז מופז הוא השקרן הגדול, וכיצד ממנים שקרן כזה לתפקיד המשנה לראש הממשלה?

זה הפרדוקס הידוע. נחמד להשתעשע בו בתרגילי לוגיקה כשמדובר על יוונים מהזמן העתיק. קצת פחות משעשע כשמדובר בהנהגת המדינה שלנו. מה אנחנו, האזרחים, צריכים לחשוב כשאותו ראש ממשלה או משנה לראש ממשלה, ידברו מחר על האיום האיראני או על סכנה אחרת כלשהי? איך נאמין להם? איך צריך להתייחס להחלטות שיקבלו ביחס לחיי אדם? זהו הסיאוב.

אגב, יש לי פתרון לחידה מי השקרן, ונדמה לי שגם אתם יודעים את התשובה: שניהם. לא נעים לחיות תחת ממשלה של שקרנים, ולכן אין לי ספק שהתרגיל "המבריק" הוא בומרנג פוליטי. המכתב הזה עמוס בציטוטים, אז הנה עוד אחד לסיום, הפעם של אברהם לינקולן: "אפשר לשקר לחלק מהאנשים כל הזמן, ולכל האנשים חלק מהזמן, אבל אי אפשר לשקר לכל האנשים כל הזמן."

חברים, מאות תגובות קיבלתי מכם השבוע: על ההתנגדות הבולטת שלנו לממשלת השקרנים ועד המאבק למען נישואים אזרחיים. זה מאוד מעודד אותנו. אבל ברכות (ועצות) לא מספיקות. אם אתם מאמינים בדרך המשותפת שלנו, אם אתם רוצים שנוכל להשמיע קול חזק יותר בשנה שנותרה עד הבחירות, אתם צריכים לחזק אותנו. זה בידיים שלכם  – ממש בקצות האצבעות. הצטרפו למרצ – כאן. העבירו תרומה – כאן. התנדבו לפעילות – כאן.

רק אל תגידו "יום יבוא", הביאו את היום.

חזק ואמץ, ניצן

(12.5.2012)

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים