שום אדם איננו אי

אולי בגלל הדיבורים החלולים על "חג החירות" מפיהם של גזענים, מדירים וכופים למיניהם, שמילאו את משדרי החג ועיתוני הפסח, ואולי בגלל יום השואה ויום העצמאות, ואולי סתם בגלל האביב המתעורר יחד עם המחאה החברתית, נזכרתי בהם, באנשים הבלתי-אנוכיים ביותר שפגשתי מעודי: ותיקי הלוחמים בספרד.

בפעם הראשונה שראיתי אותם, הצעירים ביניהם היו כבר מעל 70. הם התכנסו באולם קטן בת"א, על גב הבמה נתלתה כרזה גדולה:NO PASARAN – "הם לא יעברו". את הארוע הוביל איש נמוך קומה וכולו דרוך ומתוח, פצצת אנרגיה שכזו. מדי כמה רגעים היה קופץ ממקומו על הבמה ומוחא כפיים בהתלהבות עצומה. שמו היה זלמן זלצמן.

במהלך השנים התוודעתי לפועלו. האיש שלחם לא רק בספרד, אלא המשיך משם היישר אל קרבות מלחמת העולם עד לנפילת ברלין, הקדיש את חייו לתיעוד הסיפור המופלא של היהודים, ובמיוחד אנשי הישוב מארץ ישראל, שהתנדבו להילחם בשורות הבריגדות הבינלאומיות במלחמת האזרחים בספרד בסוף שנות ה-30'. זלמן זלצמן נפטר לפני שבע שנים, בגיל 90.

אני זוכר שהופתעתי שהדברים שנורו מפיו בקצב של מכונת יריה, כמו רוב הנאומים חוצבי הלהבות באותו כינוס של לוחמים צעירים ברוחם, כלל לא עסקו בהעלאת זכרונות מהמאבק בפאשיזם הספרדי ובזוועות המלחמה האיומה ההיא. גם לא דיברו שם על התופעה המופלאה שעד היום מתקשים להסביר: כיצד יתכן שדווקא הישוב היהודי הזעיר בארץ ישראל הוציא מתוכו את החלק הגדול ביותר באופן יחסי של מתנדבים למלחמה בספרד? ואיך יתכן שהקבוצה הגדולה ביותר באופן יחסי בקרב הלוחמים הבינלאומיים בספרד היו יהודים – חמישית מתוך כ-40 אלף מתנדבים מרחבי תבל? עד כדי כך ששליש מחברי הבריגדה האמריקאית, "בריגדת לינקולן", היו יהודים. ביחידות מסויימות, למשל בסגל הרפואי, מספר היהודים היה כה גבוה, ששפת העבודה היתה יידיש…

אבל לא. לא על זה הם דיברו באותו ערב. גם לא על כך שהמתנדבים הארצישראלים ששרדו את הקרבות ושבו מספרד, נרדפו על ידי הבריטים. לרובם לא הותר לחזור לארץ, ואלה ששבו נאלצו לשנות זהות. מי מהם שחשב שימצא מקלט בגוש הקומוניסטי נרדף שם עד חורמה על-ידי הסטאליניזם, ואלה שנסעו לארה"ב הוחרמו על-ידי המקארתיסטים, ובכלל, בשום מקום הם לא ידעו מנוח, אגב, גם מדינת ישראל, עד עצם היום הזה, לא טרחה להנציח את זכר הלוחמים באופן רשמי, בקריאת רחובות, אתרים או מבני ציבור על שמם, או במחקר והנצחת פועלם באופן מוסדי.

הדברים האלה בערו בקרבם. אבל מה שהציק לזלצמן וחבריו יותר מכל, היה איך זה שמדינה שקמה על-ידי העם הנרדף בעולם, על-ידי לוחמים וחולמים כמוהם, גורמת עוולות ואי-צדק ורודפת אחרים. אלה היו הימים של שלהי מלחמת לבנון הראשונה ושל פעילות אנשי גוש אמונים בשטחים, בחסות ממשלת הליכוד, ו"הספרדים" גייסו את שארית כוחם ללחום בעוולות הללו. מדם לבם הם הזהירו שהלאומנות ושיכרון הכוח, המשולבים בקיצוניות דתית, יגרמו לפגיעה חברתית קשה מנשוא.

הייתי אז כתב צעיר מאוד, ושאלתי אחד מהם, למה הוא נסע להילחם בספרד. אני זוכר היטב את התשובה שלו: "שום אדם איננו אי". אחר כך, כשקראתי והתעניינתי, גיליתי שזו שורה משיר, שירו של המשורר האנגלי ג'ון דאן, המסתיים במשפט המפורסם "ולכן לעולם אל תישאל למי צלצלו הפעמונים – לך הם מצלצלים", וזה כמובן המוטו לספר המופת של המינגוויי על המלחמה בספרד.

לאחר שנים רבות, חזיתי בזלצמן ובחבריו המופלאים, כשעיני שטופות דמע, בסרטו של ערן טורבינר "מדריד לפני חניתה". זו היתה בעצם ההזדמנות האחרונה להנציח את הלוחמים הקשישים הללו, מתי המעט שנותרו. זלצמן לא איכזב. במשפטים שכאילו נחצבו במכוש, הוא פרש שם את השקפת העולם של אנשים שבאמת האמינו בעומק לבם שהאדם איננו אי. והלב נצבט לא רק בגלל הפרידה מהגיבורים, אלא בגלל החשש שהם מייצגים עולם של ערכים שאולי נעלם איתם.

אז כשאעמוד דום בטקסי הזיכרון לשואה ולמלחמות ישראל, אני אחשוב עליהם, על הלוחמים היהודים מברצלונה וגרנדה, שבשום טקס רשמי לא יוזכרו, ואולי אזמזם בלב לזכרם את "שם בנהר של סביליה".

להתראות, ניצן

(14.4.2012)

תגובות פייסבוק

One thought on “שום אדם איננו אי

  1. מאת בראונר אלי:

    כמה נכון כמה מרגש. אני מקים בסיס מידע למתנדבים ומחזיר הביתה את שרידיו של המתנדב והקצין מאיר לוי. כתבתי לך גם מסר. אשמח לקשר. אלי בראונר 0506232461

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים