אז באמת איפה הכסף? (3.3.2012)

שאלה: לראובן יש בארנק 1,500 שקל. האם הוא יכול לקנות בזה עסק של מיליון שקל? או נשאל את זה בצורה אחרת: יש לכם דירה ששווה מיליון שקל, ובא שמעון ורוצה לקנות אותה ב-1,500 שקל, תמכרו לו?

עוד שאלה: אתם בנק, ובא אליכם אותו ראובן עם 1,500 שקל – זה כל מה שיש לו – ומבקש מכם הלוואה של 998,500 שקל כדי לקנות את העסק או את הדירה של המיליון, תתנו לו את הכסף?

בהנחה שהתשובה שלכם לשתי השאלות היא שלילית, אז איך תקראו למישהו כזה שמצליח עם מעט מאוד כסף משלו להוציא מכם חלקים גדולים מהרכוש שלכם, ואחר כך גם לחייב אתכם לשלם לו כל חודש על השימוש ברכוש שהיה שלכם, ועכשיו הוא שלו? האם תיקראו לו קוסם, גאון, אשף פיננסי, או  אולי מאחז עיניים? אז זהו, שיש לו כבר שם: טייקון. איש שחי בעושר מופלג, וכל כספו הוא שלכם, אבל אתם רק משלמים לו עוד ועוד. הוא לא סוחט אתכם, לא שודד אתכם, לא מצמיד אקדח לרקתכם בסימטה חשוכה. אתם עושים את זה באמונה שלמה, אפילו בהערצה. מדי חודש אתם מעבירים לו את הכסף. דרך חשבונות הבנק והאשראי שלכם, הפרשות הפנסיה, פרמיות הביטוח, דמי המשכנתא, המסים שלכם, התשלומים על המוצרים שאתם קונים, חשבונות הטלפון שלכם – הכל זורם אליו כי אתם אוהבים אותו.

נשמע לכם דמיוני, בלתי הגיוני, בלתי אפשרי? חושבים שאנחנו לא כאלה מטומטמים? אז הנה תראו למשל את חברת "אי.די.בי אחזקות", בשליטת דנקנר. החברה הזו מחזיקה בכלל ביטוח, כלל תעשיות (חברת כור, בין היתר), סלקום, מכתשים אגן, שופרסל, נטוויז'ן, ועוד ועוד. החברות הענקיות האלה, יחד, מגלגלות מאזן של 137 מיליארד שקל. המון כסף. ומה ההון העצמי של בעלי המניות? 209 מיליון שקל. בדיוק, אבל באמת בדיוק, כמו היחס בין 1,500 שקל של האיש מתחילת המאמר הזה, לבין המיליון שהוא רוצה. פי 666, אם אתם רוצים את היחס מול העיניים. זה נתון מדהים. באחוזים, דנקנר, בעזרת שישית האחוז, מחזיק הכל, בשיטת הפירמידה הריכוזית.

המציאות הזו, מבחינה כלכלית, היא פאתטית. ברוסיה של הצאר, בעל האחוזה היה בעל הקרקע, והאיכרים הצמיתים עיבדו אותה ונתנו לו חלק מהיבול, ולא הורשו לעזוב. כאן הטייקון הוא בעלים של כלום ושום דבר, אין לו בכלל כסף משלו, ואנחנו פשוט נותנים לו את הכסף שלנו, מהעבודה שלנו, והוא מואיל בטובו לקחת אותו מאתנו. מושג "הערך העודף" של מרקס עבר טרנספורמציה חולנית, שמרקס באמצע המאה ה-19, לא היה יכול בכלל לדמיין. כאן הכל "עודף", ועוד מהערצה. אני חושב שלזה בדיוק התכוון אדם סמית כשאמר, מאה שנה לפני מרקס, "שהנטייה להעריץ את העשירים ולבוז לעניים, היא מקורה של שחיתותנו המוסרית".

מדהים במיוחד שמציאות מעוותת כזו מתפתחת במשטר המכנה את עצמו "דמוקרטי". האם מצב שבו 100 איש, נניח, מחזיקים בחצי מהעושר הלאומי, והחצי השני מתחלק בין מיליוני בני אדם, הוא מצב "דמוקרטי"? מה ערכה של דמוקרטיה כזו, אם אין בה איזונים כלכליים? האם חופש הביטוי – החופש להגיד שאנחנו חיים במשטר מעוות – די בו כדי לאזן את העוול החברתי?

כאן נכנסת לתמונה הסוציאל-דמוקרטיה. היא היחידה המבטאת את האיזון שיכול לקיים מדינה מתקדמת ונאורה: האיזון העומד ביסוד מדינת הרווחה המודרנית. הסוציאל-דמוקרטים גורסים כי חירות ושוויון פוליטיים הם ריקים מתוכן ללא חירות ורווחה במקום העבודה, במשרד, ואפילו בבית הספר ובמשפחה. כתבתי כאן בשבוע שעבר על ברלין, המושכת אליה היום ישראלים רבים. קיבלתי אינסוף תגובות. ביסודו של דבר, מה שקורה עכשיו בברלין, מתאפשר בזכות הסוציאל-דמוקרטיה, שנולדה לאחר המלחמה. הנסיון הגרמני, הזוועתי במיוחד, משמש שם תמרור אזהרה קבוע מפני סטייה לדרך אחרת.

כי הדמוקרטיה הליברלית, כשלעצמה, איננה מספיקה. ממש כפי שסוציאליזם לבדו, מבית מדרשו של מרקס, איננו מספיק. שניהם נחוצים, אבל ביחד, באיזון. כי כשהם מתקיימים לבדם, עלולים להיות עוולות קשים. תחת הכסות הדמוקרטית עלולה להתפתח עריצות של הון, אוליגרכיה. תחת המעטה הסוציאליסטי עלולה לצמוח רודנות של "ועדות עממיות", דיקטטורה. שני המצבים טומנים בחובם פגיעה איומה בזכויות אדם בסיסיות.

הסוציאל-דמוקרטיה היא השילוב הנכון: אין צורך "בדיקטטורה של הפרולטריון", בנוסח הקומוניסטי. ניתן להשיג את המטרות העיקריות של הסוציאליזם באמצעים דמוקרטיים. משום שרוב אזרחי המדינה הם עובדים. וכאשר קיימת זכות הצבעה לכלל האזרחים ניתן לנצל את השיטה הדמוקרטית ולהגיע לרוב פרלמנטרי להשגת מטרות הסוציאל-דמוקרטיה: לצמצם באופן ניכר את הפער החברתי באמצעות מדיניות רווחה פעילה, וליצור חברה מאירת פנים, סובלנית, וטובה הרבה יותר לרוב המכריע של התושבים. ארגז הכלים שלנו מאוד מגוון, צריך רק לדעת להשתמש בו: מיסוי הוגן, תקציב צודק, חלוקה נכונה של משאבי הטבע, חוקי עבודה מתקדמים, מאבק בריכוזיות ההון ובמונופולים, שילוב כלל האוכלוסיה בשוק העבודה, רגולציה על מחירי המוצרים והשירותים הבסיסיים, חינוך ממלכתי איכותי, בריאות ציבורית, צדק סביבתי, ביטול זכויות יתר לקבוצות כוחניות ובעלי אינטרסים…

אגב, כשאני מדבר על "עובדים", אני מתכוון לעובדים במשמעות מודרנית, לא רק לפועלי יצור בסרבלים כחולים ולכורים במכרות הפחם, אלא לעובדים מכל הסוגים, רובם כיום הם בני מעמדות הביניים, כולל עצמאיים ופרילנסרים וספקים ויזמים ובעלי עסקים מקומיים, שגם הם עובדים קשה מאוד לפרנסתם, ויש הבדל עצום בינם לבין הטייקונים, והתאגידים הפיננסיים, והמגה-חברות הבינלאומיות. מי שאינו רואה בהם חלק מהמשפחה הסוציאל-דמוקרטית לוקה בדוגמטיות אידיוטית. הרי כה רבים מהם, מאתנו, צעדו בקיץ ברחובות בדרישה לצדק חברתי. זו גם היתה סיסמת המחאה העולמית בשנה האחרונה: "אנחנו 99 האחוזים". הסוציאל-דמוקרטיה היא שביל הזהב של כולנו, והתנאי לקיומה הוא דמוקרטיה אמיתית. אז הנה חלק ממה שעשינו בשבוע החולף כדי לחזק את הדמוקרטיה ואת החברה הישראלית:

אל תשליכני – כל אחד מאתנו רוצה להזדקן בכבוד, ולזכות בשנותיו הבוגרות לחיים טובים ככל האפשר. זה הצדק החברתי הכי חשוב. בוועדת עובדים זרים בראשותי, אני מקדם את הרפורמה בסיעוד, שהיא מהפיכה אמיתית. כל הפרטים באתר שלי.

תחבורה ציבורית בשבת – הצעת חוק של מרצ לתחבורה ציבורית בשבת – עניין חברתי ממדרגה ראשונה – הופלה על-ידי הקואליציה תוך היעדרות מופגנת של רבים מחברי קדימה והעבודה (כאן). העניין זכה לסיקור נרחב מאוד, עם ראיונות רבים שלי בתקשורת, למשל בקול ישראל. במקביל גובר המאבק סביב החלטת עיריית ת"א, ביוזמת מרצ, לפעול לתחבורה ציבורית בשבת. העניין הגיע לוועדת הכלכלה של הכנסת, ועורר דיון סוער.

כפייה דתית – הגשנו הצעת אי-אמון בממשלה על הכפייה הדתית, על הסטטוס קוו השקרי והצבוע, ועל הצורך בהפרדת דת ומדינה – הנה הנאום שלי במליאה. שמחתי מאוד לגלות שה"ג'רוזלם פוסט" הכתיר אותי כח"כ הפעיל ביותר בנושאי דת ומדינה.

שעון קיץ – לאחר סחבת אינסופית נערך סוף-סוף השבוע הדיון בוועדת הפנים בהצעת החוק שלי להארכת שעון הקיץ עד סוף אוקטובר, כמקובל בעולם. אלא שמשרד הפנים של אלי ישי רוצה שעון קיץ קצר בהרבה. כל הפרטים בראיון איתי בטלוויזיה.

חברון – יחד עם חבריי בסיעת מרצ, סיירנו עם אנשי "שוברים שתיקה" במרכז חברון שהפך לעיר רפאים בגלל פעילות המתנחלים. כמה מהם לא חדלו להפריע לנו, לאורך כל הסיור, אך המשטרה לא נקפה אצבע. היה סיקור רב מאוד לארוע, והתמונות מדברות בעד עצמם, למשל בכתבה הזו בערוץ 10.

מיגרון – לא סתם מאחז בלתי-חוקי, אלא איום על הדמוקרטיה ועל שלטון החוק. בכנס שיזמה חברתי זהבה גלאון בכנסת, תקפנו את הצעות הפשרה המבישות שמציעה הממשלה למתנחלים.

זיהוי שוטרים – במדינה דמוקרטית אין שוטרים אנונימיים. לכן אני שותף עם עוד ח"כים בקידום  הצעת חוק שתקבע את העניין בצורה ברורה. בדיון בכנסת, התקשיתי להאמין למשמע אוזניי, כאשר נציגי המשטרה טענו שמעולם לא קיבלו תלונות על אי ענידת תגי זיהוי ואי הזדהות מצד שוטרים. אני פונה לכל מי שראה או היה מעורב במקרים כאלה – להעביר אלי את הפרטים.

חוק הספר –  לאחר מאבק ארוך וקשה, הצלחנו להביא את הממשלה לפעול על-פי העקרונות של הצעת החוק שלי. המצב בענף הספרים בלתי-נסבל: רשתות השיווק הורידו את הספרים לאשפתות. עם הספר מבזה את ספריו ואת סופריו. אני מקווה שבקרוב זה ישתנה.

בעלי חיים – חברה נאורה נמדדת גם ביחסה אל בעלי החיים. אני שמח וגאה שביום בעלי החיים בכנסת השבוע, הצליחה שדולת בעלי החיים שאני חבר בה, להעביר לא פחות מארבע הצעות חוק להגנה על החיות. הנה דבריי במליאה.

רוצים להתנדב? מרצ זקוקה לכם לתפעול מערך האינטרנט והמדיה החברתית. אנא פנו במייל חוזר ותעזרו לנו להשפיע.

להתראות, ניצן                

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים