לא לבד בברלין (25.2.2012)

בסוף השבוע שעבר הייתי בברלין. בכל מקום פגשתי ישראלים. המון ישראלים גרים שם עכשיו, ותיכף נספר על התופעה הזו. אני באתי להשתתף בכנס חשוב ונדיר על המצב במזרח התיכון ועל יחסי ישראל-גרמניה. למה נדיר? כי בשנים האחרונות נמנעים באירופה יותר ויותר ממפגשים וכנסים פומביים בענייני ישראל, בגלל התגובות הקשות שאירועים כאלה מעוררים. הפגנות, חרמות, ביקורת, לחצים, ביטולים… מעמד ישראל, התדמית, היחס  – כל אלה בשפל קשה. יותר ויותר פעמים, רק כדי להימנע ממצבים מביכים, המארגנים פשוט פוסלים מראש רעיונות לפעילות כלשהי בענייני ישראל. "למה אנחנו צריכים את הצרה הזאת?", התוודה באוזניי גורם גרמני בכיר. וכשאירועים כאלה כבר מתקיימים, הביקורת נוראית. מטיחים אותה בפנינו עם מילים כמו "אפרטהייד", "חקיקה אנטי-דמוקרטית", "גזענות". ולמרות שאנחנו בעצמנו אומרים את הדברים האלה בארץ, ואפילו בצורה חריפה יותר, הרי בחו"ל לא קל לשמוע את זה, בוודאי לא מגרמנים.

וזה מה שנורא, שהביקורת הזו ברובה מוצדקת. סיפר לי ידיד במהלך הכנס על הפעילות של הארגון שלו נגד אטימת בארות מים של פלסטינים בגדה. התקשורת האירופית מלאה בדיווחים כאלה. לא הופתעתי. בחודשים האחרונים כמעט כל חבר פרלמנט אירופי שנפגשתי אתו בכנסת, שאל אותי מדוע צה"ל אוטם את הבארות הללו. סיפור קשה מנשוא. מול הממטרות המשפריצות בהתנחלות הנהנית ממים ללא הגבלה, מתייבש כפר פלסטיני שבכלל לא מחובר לרשת המים (כמו עשירית האוכלוסייה בגדה), ופעם אחר פעם אוטמים את הבאר שלו. אין דרך "להסביר" בעולם סיפור כזה. חבל על הזמן שלכם, אמרתי לקבוצת דיפלומטים ישראלים לא מזמן. צריך להגיד את האמת, כאן ובכל מקום: זה עוול, גזל, נישול.

המארגנים של הכנס, אנשי קרן "היינריך בל" של מפלגת הירוקים, דווקא ניסו לנווט את הדיונים בצורה הוגנת ולמנוע עליהום כללי על המדיניות הישראלית: להדגיש את הידידות בין גרמניה לישראל, להציג את הפעילות של מחנה השלום, להכיר בקשיים הרבים והאמיתיים של הישראלים והפלסטינים. אבל פעם אחר פעם, התנפץ הרצון הטוב הזה אל מול עוולות ההתנחלויות והכיבוש. זה מייאש, אמר לי בעצב חבר פרלמנט גרמני, במציאות כזו אין שום סיכוי לשינוי.

אין סיכוי? הבטתי סביב. הבניין בו התקיים הכנס עומד מאחורי ה"ברלינר אנסמבל": התיאטרון שהקים ברטולד ברכט, לאחר ששב מגלותו בארה"ב אל מזרח גרמניה הקומוניסטית. זה היה לבה של מזרח-ברלין, ועדיין קשה לי לעכל את מה שהתרחש כאן. בפעם הראשונה ביקרתי בברלין ב-1986. אריך הונקר הנהיג עדיין את "הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית", והברוטאליות המזרח-גרמנית רבצה אז על העיר במלוא מפלצתיותה. אנחנו, קבוצה קטנה של ישראלים, נתקלנו בה פנים אל פנים בצ'ק פוינט צ'ארלי: נקודת המעבר ללא-גרמנים. היום יש שם מוזיאון חביב, ושחקנים מחופשים לשומרי גבול מזרח-גרמנים מצטלמים עם התיירים העולצים. אז, היה שם קומפלקס מפחיד של גדרות, צלפים, מגדלי שמירה ומחסומים.

נכנסנו כדי לבקר במזרח-ברלין. המחסום מאחורינו נסגר, ושוטרת מזרח-גרמנית קידמה את פנינו בזעף והחלה לסרוק את חפצינו. הפקודות נורו מפיה, ולוו בתנועות עצבניות של הרובה שהחזיקה. לפתוח, לפתוח, לפתוח! מהר, מהר, מהר! מרגע לרגע, האדימו פניה וההוראות הפכו לשאגות. עם קנה הרובה חיטטה במורת רוח גלויה בין הבגדים. לפתע גילתה חפיסת כדורים. אקמול, או משהו. השאגות הפכו להתקף של היסטריה. היא דחפה אותנו עם הרובה לצד החדר, וניגשה לטפל בבחורה שהעזה להביא כדורים, בניגוד להוראות. בעזרת קנה הרובה דפקה על החפיסה ודרשה ממנה, זה מה שהצלחתי להבין מהצרחות בגרמנית, להוציא את כל הכדורים מהאריזה, לשפוך את תכולת התמרוקים, לנער כל בגד וכל תחתון…

זה נמשך שעות. כשיצאנו משם, הוזהרנו שלא לבוא בדברים עם איש. לא היה צורך באזהרה. לאחר מופע האימים, איש בקבוצה הקטנה שלנו לא העז לסטות ימינה או שמאלה. צעדנו בדממה ברחובות ריקים, כמעט נטושים: מעט מאוד מכוניות, מעט הולכי רגל, והבניינים אפורים ומוזנחים, רבים מהם עם חורים של כדורים.

כאשר חזרנו למערב-ברלין, שיחררנו כולנו אנחת רווחה קולקטיבית. זה היה כל כך מעיק, כל כך עגום ומדכא, סיפרתי השבוע למשתתפי הכנס המיואשים מהמצב בשטחים. והנה, איש אז לא העלה בדעתו – אי אפשר היה לדמיין אפילו – שתוך פחות משלוש שנים לא רק תיפול החומה שביתרה את העיר וצ'ק פוינט צ'ארלי יהפוך למוזיאון, אלא מזרח גרמניה כולה, יחד עם ברית המועצות וכל הגוש הסובייטי, ייזרקו אל פח הזבל של ההיסטוריה. אז אם בברלין קרה מה שקרה, יש סיכוי לשינוי בכל מקום, בוודאי בישראל, שלמרות כל בעיותיה וקשייה מעולם לא הגיעה אפילו לקמצוץ מהזוועה שנהגתה ובוצעה בברלין הזו, על משטריה השונים, במאה האחרונה.

אז היום ברלין היא מה שהיתה פאריס בשנות ה-50 וה-60, ולונדון וניו-יורק: מטרופולין בינלאומית, אבן שואבת לאמנים, יוצרים, אקדמאים, הוגים ופעילים מכל הסוגים. בעצם, ברלין היתה כזו פעם, לפני שירדה עליה החשיכה. ועכשיו שוב יש בה לא רק קהילה יהודית גדולה, אלא גם מושבה ישראלית שוקקת. התנאים מעוררים מחשבות רבות. תשמעו: סייעת לגננת, בגן עירוני, מרוויחה שם כעשרת אלפים שקל בחודש. אולי פי שלושה מהשכר של עובדת כזו בישראל. פחות משליש מהמשכורת הנאה הזו, הולך לשכירות של דירה יפה. מחירי הדירות בברלין נמוכים בעשרות אחוזים מהמחירים בישראל, המשכורות גבוהות בהרבה, ו… שימו לב: מחירי המוצרים והשירותים נמוכים בצורה משמעותית. מה שאומר שהרבה יותר כסף נשאר לך בכיס למחייה ברמה גבוהה. ובנוסף לכל זה, מדינת הרווחה הגרמנית מעניקה מיני מילגות ומעונות וסיוע לכל תחומי היצירה והלימודים – מה שמושך המון צעירים מוכשרים. אבל מה, גרמניה…

לאורך כל הביקור בברלין, לא הירפתה ממני המחשבה מדוע לא ליצור מציאות כזו גם אצלנו? מדוע אצלנו קשה ויקר ומסובך כל כך? מדוע בגרמניה ובצרפת מהפעוטון ועד הדוקטורט הכל חינם? מה מונע מאתנו לאפשר גם לצעירים שלנו להתפתח, לנשום? הרי עם כל הבעיות המדיניות והבטחוניות, והסכסוך, וכל הנסיבות המיוחדות שלנו, כסף בארץ לא חסר – אני נוכח בזה כל יום מחדש בכנסת.

יש לנו תשובות לשאלות האלה. יש לנו חזון של חברה סוציאל-דמוקרטית אמיתית, עם זכויות אדם ואזרח וסולידריות חברתית, ובשבוע הבא, אני אביא כאן את התשובה שלנו לשאלה די נפוצה בימים הללו: "איפה הכסף?", ובינתיים הנה מבחר קטן מהפעילות שלנו בשבוע הזה, כדי לשנות פה את העניינים:

ביטול חוק טל – עוד הוכחה שהשינוי אפשרי. היכנסו לראיון אתי בתכנית הבוקר של ערוץ 2.

תחבורה ציבורית בשבת-מאמר שלי שעורר הדים רבים בעקבות ההחלטה ההיסטורית של עיריית ת"א, ביוזמת חברתי תמי זנדברג, חברת מועצת העיר ממרצ, והצעת חוק של מרצ שתעלה השבוע במליאת הכנסת.

המאבק ברפורמת התכנון והבנייה מגיע לשלבים המכריעים. זה עכשיו המאבק החברתי והסביבתי החשוב ביותר במדינה, כי הוא יעצב את דמותה לשנים רבות. היכנסו לכאן כדי לסייע לנו.

הצעת חוק שלי לאיסור אפליה על רקע נטייה מינית וזהות מיגדר-הכל כאן.

יש לנו עניין בפועלי בניין, ולכן ועדת עובדים זרים בראשותי תקיים דיון מיוחד השבוע על סוגיה קשה ביותר: המספר הגדול של תאונות עבודה בענף הבנייה. קיראו את המאמר הזה, של רועי צ'יקי ארד, שחושף את מה שאף אחד לא רוצה לדעת.

היסטוריה ביפו. חברי אחמד משהראוי, חבר מועצת העיר מטעם מרצ, מוביל מהלך חשוב של תיקוון עוול היסטורי וקריאת שמות רחובות בעיר על שם אישים ערבים. מחר יוסר הלוט מעל כיכר דג'אני.

 

הסרט הצרפתי האהוב עלי ביותר הוא "כל החיים לפניו". אני אציג את הסרט המרגש הזה בארוע מיוחד של מכון התרבות הצרפתי. כולכם מוזמנים.

ולסיום, כל המאבקים שלי, כל הפוליטיקה הסוערת, וגם סיפורים אישיים לרוב, הכל בראיון אישי של מזל מועלם אתי, בערוץ הכנסת. מומלץ בחום.

להתראות, ניצן

תגובות פייסבוק

One thought on “לא לבד בברלין (25.2.2012)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים