כמה מחבריי הטובים, הבלוף לא עובד, החבר'ה לא מפחדים, וגלי ההדף מתחילים להתפשט (21.1.2012)

כמה מחבריי הטובים ביותר הם מצביעי קדימה. יותר נכון, הצביעו לקדימה בבחירות האחרונות. בדרך כלל, אמירה מהסוג של "כמה מחבריי הטובים הם יהודים/ערבים/דתיים/מורים לנהיגה", נועדה להוכיח את חיבתו ואהדתו, כביכול, של האומר לאותה קבוצה, בניגוד לנטען כלפיו. אז אני מצהיר מראש: אני מספר את זה, ותיכף נפרט, לא כדי להוכיח שאני אוהד את המפלגה הזו, אלא ההיפך. שאני חושב שחבריי עשו טעות ושהמפלגה הזו עשתה נזק, ובזה מודים היום רבים ממצביעיה, כולל אלה מביניהם שהם חברים שלי. ואגלה לכם סוד, בינינו: גם רבים מחברי קדימה, כולל לא מעט מחברי הכנסת שלה, חשים כך.

כי כשמדברים על כנסת ששברה את מחסום הבושה, לא מדברים רק על קואליציה גסה שרומסת את כללי המשחק הדמוקרטיים. הבעיה המרה בכנסת הזו היא דווקא בשורות האופוזיציה. זה התחיל בבחירה שעדיין קשה לי לעכל, של ח"כ אורי אריאל מהאיחוד הלאומי "כנציג האופוזיציה" בוועדה לבחירת שופטים. ח"כ אריאל יחד עם ח"כ דוד רותם מישראל ביתנו – מקיצוני הזירה הפוליטית – הם שני נציגי הכנסת, זאת אומרת גם הנציגים שלי ושלכם, בוועדה החשובה כל כך.

 אבל הפסאדה האופוזיציונית של "האיחוד הלאומי", משת"פית לכל דבר ועניין של הקואליציה, היא הסיפור הקטן כאן. הסיפור הקשה באמת הוא של הסיעה הגדולה בכנסת, ולא, זה לא הליכוד. זו קדימה. 28 מנדטים אם שכחתם. ומה? זו בכלל אופוזיציה? אם לשפוט על-פי החוקים האחרונים שעושים מהדמוקרטיה שטיח, חברי קדימה שותפים לגרועים שבהם: חוק לשון הרע ("חוק ההשתקה"), חוק ועדות קבלה ("חוק הסלקציה"), החוק הביומטרי ("חוק הי האקר סעודי, הנה מאגר עם טביעות האצבע וצילומי הפנים של כל אזרחי ישראל"), וגם חוק החרם, חוק הלאום, ועוד ביזיונות מלוא החופן.

להתקפה שמוביל הימין הקיצוני על בית המשפט העליון יש שורשים: גם אם נתאמץ, נתקשה לשכוח את הדה-לגיטימציה שעשה שר המשפטים של קדימה דניאל פרידמן, לבית המשפט. פרידמן הכשיר את הקרקע, נאמן מבצע.

הכשל האופוזיציוני בולט במלוא חמיצותו במופע "הבריחה מהמליאה", בביצוע נבחרי קדימה. זה הולך ככה: כל פעם שעולה הצעת חוק שמרגיזה את החרדים, למשל הצעות החוק שלי לנישואים אזרחיים, תחבורה ציבורית בשבת, ביטול העדפות לחינוך הלא-ממלכתי, או זכויות שוות לבני זוג מאותו מין רחמנא לצלן, מבצעים רוב נבחרי הסיעה הגדולה בכנסת מופע וירטואוזי של התגנבות יחידים מהמליאה לכיוון המזנון. רק שלא יסתכסכו עם שותפים פוטנציאליים לעתיד. אז מה יש לי לבוא בטענות למשה גפני או אלי ישי שמקדמים את האינטרסים שלהם, אם חבריי החילונים מקדימה, שכה רבים מהאנשים סביבי העניקו להם את קולם, מתקפלים ללא קרב?

צריך להיות הוגן ולומר שלא כל חברי קדימה נוהגים כך. חלקם לוחמים ושותפים לדרך ואנשים ראויים מאוד, אך אופוזיציה ראויה לשמה בכנסת הזו, ואני אומר את זה בצער גדול, מונה אולי 20 ח"כים, וגם זה ביום טוב.

אבל כל זה הוא, איך לומר, חלב שנשפך. השאלה המעניינת והחשובה באמת, היא מה למדנו מכל זה, ואיך ננהג בפעם הבאה? על זה עוד נדבר פה לא מעט, תסמכו עלי. אבל פטור בלא כלום, אי אפשר, אז התחלת התשובה טמונה במה שעשינו השבוע עם בתי הדין הרבניים, ומחירי הדירות, והאמירות המבזות של אלי ישי, והסקנדל של חוק טל… ומכל הדברים בולט עניין אחד שהעסיק אותי מאוד, וקודם כל תמונה:

 

בדרך לירושלים הצטרפנו לבחור, מולט אררו שמו, שצבע את פניו בשחור ולבן, במחאה על הגזענות בכלל, ועל האתיופוביה בפרט (הנה סיפור המיפגש). מולט הוא סטודנט בווינגייט, מה שאומר שהוא בכושר לא רע, ואחרי ביזיון הדירות בקריית מלאכי, פתח בצעדת מחאה לבירה יחד עם כמה חברים. למחרת הצטרפנו אליו גם להפגנה מול הכנסת (הדיווח המלא כאן).

הרבה צביעות היתה שם – לא מצד מולט והחברים שלו, אלא מצד חבורת ביבי-ישי-ליברמן. כי באותו בוקר אנשי הקואליציה הפילו את הצעת החוק של חברי אילן גילאון ושלי לאיסור אפלייה בדיור, ואחרי כמה דקות, בלי להתבלבל בכלל, יצאו אותם אנשים ממש אל מולט וחבריו בגן הוורדים והפריחו הצהרות נחרצות נגד הגזענות.

הבלוף לא עבד. אלפים היו שם, בהפגנה ובצעדה אל בית ראש הממשלה, והם לא קנו את השקר. חבר'ה מדהימים מכל הארץ, צעירים מאוד, שניגשו אלי והסבירו לי בהתרגשות את הקשר בין הגזענות לקפיטליזם החזירי, בין האפליה לכפייה הדתית, ובין ההדרה לכיבוש. אלה חבר'ה עם תפיסת עולם שלמה, צלולה, חבר'ה שפועלים, שלא רק מקטרים ונאנחים. המונים מהם נמצאים בשטח כל הזמן – בירושלים על הגזענות ובשכונת התיקווה על פינוי המאהלים, ובבית שמש על הדרת הנשים, ובת"א על החוקים האנטי-דמוקרטיים והדיור הציבורי – לא עובר כמעט יום בלי מחאת שטח חזקה. וכל זה – למרות כל נסיונות ההדחקה וההשתקה וההפחדה והמכות של המשטרה – חלק מהמחאה החברתית העצומה, שפרצה לפני חצי השנה בסך הכל, ומי שחושב שנעלמה אחרי הקיץ, פשוט לא נמצא בשטח ולא מבין על מה הוא מדבר. החבר'ה האלה לא מפחדים – לא מהגשם, לא מהמכות, ובעיקר לא מפחדים מאידיאולוגיה וחזון. הם מדברים ברור, ורוצים שידברו אליהם ברור, שידברו אמת. והם לא רק שרים "אל תגידו יום יבוא – הביאו את היום" – הם גם עושים את זה.

שינוי עמוק מתחולל כאן, שינוי תודעתי, שמשנה דור שלם, וגלי ההדף שלו רק מתחילים להתפשט. כל מה שקורה עכשיו בפוליטיקה הוא ביטוי לזה, ואנחנו רק בהתחלה. אז הנה הפנים של השינוי: שין-שינים (שנת שירות) של תנועות הנוער מהדרום, חבר'ה שנותנים את הנשמה למען חברה צודקת יותר. בזכותם אני אופטימי ואפילו מאושר בסיומו של שבוע לא קל.


להתראות, ניצן

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים