בוב מארלי מנתניה, השטח רותח, ולנו יש אג'נדה (27.1.2012)

עמדנו שם יחד וצעקנו "העם דורש די לגזענות". הוא בחור עם רסטות וכובע בוב מארלי בצבעי הדגל האתיופי, ואני סתם עם מעיל כבד בגלל הקור החריג של הימים האחרונים. "ידעת שבוב מארלי והרסטפרים מג'מייקה מעריצים את אתיופיה?". ידעתי. גם ידעתי שרס טפרי היה שמו של קיסר אתיופיה היילה סלאסי. אבל לא ידעתי שרס הוא בעצם תואר אצולה אתיופי: רס – ראש. "אמהרית-עברית-ערבית, שפות קרובות", צחק, ושנינו הסכמנו שהרסטפרי היא דת מצויינת, מכל הבחינות. "אבל אני יהודי", מיהר להדגיש. ברור.

הוא בא להפגנה מנתניה, עם חברה שלו. "היא ישראלית", ציין. מה זאת אומרת ישראלית? גם אתה ישראלי. "אני מתכוון, זאת אומרת…" אה, היא לבנה. "כן, בעצם לא, היא לבנה אבל שחורה, מרוקאית. אני השחור החדש…",  ומה בעניין הדירות? יש אפליה? "בטח שיש, אבל גם אם לא היתה אפליה והכל היה חופשי, מאיפה אני אביא את הכסף לקנות דירה?", מה שהזכיר לי את האימרה הידועה על החופש הבלתי-מוגבל של הקבצן שישן תחת הגשר. מה מועיל לו חופש הביטוי, וחופש העיתונות, וחופש הדת, אם לבן-אדם אין מה לאכול?

למחרת באתי למאהל הפראיירים. ככה הם קוראים לעצמם: המילואימניקים, הנושאים בנטל. הם הקימו אוהלים מול רכבת מרכז בת"א במחאה על חוק טל. כמה ימים קודם הם כבר היו שם למחות על הסעות החיילים.

ממאהל הפראיירים הלכתי למחאת הדיור. על הפרק הקריטריונים של שר השיכון אטיאס לדיור בר השגה. הזעם גדול. הדרת חילונים, הדרת עובדים, הדרת ידועים בציבור. צעקות עד לב השמיים, ובצדק. אבל אף אחד לא שם לב שיש כאן בעצם הישג עצום: רק לפני כמה חודשים, בתחילת המחאה, הממשלה לעגה לנו כשדיברנו על דיור בר השגה. אני ממש זוכר את המילים של האיש הבכיר במשרד ראש הממשלה (לא, לא זה שבכותרות עכשיו): "דיור בר השגה? תשכחו מזה". והנה, אחרי כמה חודשים, דיור בר השגה הוא כמעט קונצנזוס ואנחנו מתווכחים איתם על הקריטריונים.

מה שמזכיר לי את המאבק נגד רפורמת הולילנד. בערך שעתיים לפני המחאה נגד הגזענות, הצטרפתי לסטודנטים של "מגמה ירוקה" שיצאו למחות על הרפורמה בתכנון ובבניה שמתקדמת בעקביות לקראת אישור סופי בכנסת. זו רפורמה מסוכנת, שעלולה להצמיח כאן "מפלצות הולילנד" בכל פינה: עוול חברתי-סביבתי במימדים שטרם ראינו. המפגינים העמידו מיצג מעניין: מאזניים ענקיות – על כף אחת בית ספר, גן, מרפאה, וטבע, על הכף השניה שקים של דולרים. זו ההכרעה שעומדת כאן על הפרק.

אלא שתואר המחאה המקורית של השבוע, מגיע לדעתי  "להקפאה של ככר ציון". יחד עם חברתי זהבה גלאון ועשרות צעירים מתנועת "קול אחד", קפאנו למשך דקות ארוכות באמצע המדרחוב של ירושלים, במחאה על הקיפאון המוחלט בתהליך המדיני. היה קפוא, אבל חם מאוד.

בקיצור חברים, השטח רותח. כל הארץ מחאות ומאבקים. יום אחר יום. גזענות, דיור, גיוס, חינוך, זכויות עובדים, שלום, אוהלים, סביבה, שמיניסטים… מי שהספיד את המחאה לא יודע מה קורה פה. דור שלם דורש תשובות, דורש אמירות ברורות, ובעיקר מחפש כתובת פוליטית עם אג'נדה ברורה, והנה היא לפניכם. לא בתיאוריה – במעשה.

אחת התוצאות המבורכות של המחאה החברתית היא העניין הגדול של הפעילים במה שקורה בכנסת. ארגונים חברתיים שולחים נציגים למשכן, ואלה סוף-סוף עוקבים אחרינו בשבע עיניים: בוועדות, בהצבעות, בהצעות החוק, ומפרסמים הכל. ארגון "כנסת פתוחה", למשל, מציג באתר המצויין שלו מדד של כל חברי הכנסת והמפלגות לפי אג'נדות, וחשוב לזכור – לא לפי דיבורים על אג'נדות אלא לפי הפעילות האמיתית.

והתוצאות? מי מוביל בפעילות העקבית בנושאים השונים? לא קדימה, ולא הליכוד, ולא העבודה, וגם לא חד"ש או האיחוד הלאומי. מרצ הקטנה, היא הסיעה המובילה בכנסת, ובהפרש ניכר, ברוב האג'נדות: שיוויון הזדמנויות, זכויות אדם, סיוע לנזקקים, קידום מעמד הנשים, הפרדת דת ומדינה, וקיימות. אתם מוזמנים להיכנס גם לכל אג'נדה בנפרד ולראות את הפירוט המלא לפי חברי כנסת. למשל, כשנכנסתי לכאן שמחתי לגלות שאני חבר הכנסת הפעיל ביותר באג'נדה של הפרדת דת ומדינה, וכאן באג'נדה של זכויות האדם.

מפתיע? לא ממש, אבל כשרואים את הנתונים מול העיניים, יש לזה כוח ויש גם מסקנה. בשבוע שעבר כתבתי כאן על "קדימה" שגודלה עומד ביחס הפוך לפעילותה. גם אצלנו זה כך, רק ההיפך: אנחנו קטנים, אבל עקביים, נאמנים לאג'נדות שלנו, ועושים הרבה. ורק תארו לכם, מה נוכל לעשות אם יהיו עוד כמה מאתנו שם בכנסת. וזה, כבר תלוי בכם.

 

להתראות, ניצן

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים