למה סיפרתי לביבי על אבי כהן (31.12.2011)


חברים יקרים שלום,

כשעמדתי השבוע מול ראש הממשלה, על הדוכן במליאה, ראיתי איך הוא ושותפיו הפוליטיים מנסים לעשות למחאה החופשית בדיוק את מה שהם עשו למחאה החברתית בקיץ. זו שיטת חמשת שלבים: בהתחלה התעלמות, אחר כך זילזול, ואז לנוכח ההד הציבורי קצת אמפטיה כביכול, לאחר מכן מיסמוס, ולבסוף השתקה. כרגע אנחנו במעבר מהאמפטיה למיסמוס. בקרוב ינסו להסיט את השיח לאיזה עניין אחר, הביטחוני תמיד עובד, וכבר בימים הקרובים יחזור גל החקיקה האנטי-דמוקרטי ונסיונות ההשתקה.

 לכן, כשעמדתי מול ראש הממשלה, חשתי שאני חייב לומר לו בצורה החדה ביותר, שהגינויים שלו להשפלת הנשים ("הדרה" הוא ביטוי מכובס), הם אחיזת עיניים כפולה: קודם כל, הוא וכל שריו – תחבורה, פנים, חינוך – העניקו במשך שנים גיבוי מלא, על בסיס ידיעה מלאה, להשפלת הנשים באוטובוסים, ברחובות, ובבתי הספר. שיהיה ברור: אין שום דבר חדש, בשום צורה ואופן, בכל "הגילויים" של השבועות האחרונים על היחס לנשים במרחב הציבורי. ומה שעוד יותר קשה: הצביעות בעניין הנשים היא רק קצה הקרחון. הבעיה עמוקה בהרבה. גם את זה רה"מ ושריו יודעים היטב, אלא שלשורש הבעיה הם אינם רוצים להגיע.

כדי להמחיש את עומק השבר, הצגתי בפני ביבי (הנה הדיווח) את הסיפור שמאפיין בעיני יותר מכל את ישראל של השנה החולפת. זה סיפור על ספורטאי נערץ, אהוב מאוד: שחקן מכבי ת"א, אבי כהן ז"ל. כהן, איש עם לב זהב, חתם על כרטיס אדי. הוא רצה, במפורש, שעם מותו ניתן יהיה לתרום את אבריו ולהציל חיים. לפני שנה, הוא נפצע אנושות בתאונת דרכים. רכב מסחרי פגע בו בעת שנסע בקטנוע. לאחר שבוע בבית החולים קבעה ועדה רפואית כי הוא שרוי במוות מוחי: מוות לכל דבר. זו הייתה ההזדמנות מבחינה רפואית, כאשר הלב עדיין פועם, לממש את רצונו ולהציל חיים. משפחתו כבר היתה מוכנה להגשים את שאיפתו ולתרום את איבריו. אלא שאז באו שליחי רבנים ובישרו לקרובים האבלים כי אבי כהן לא מת. ממש כך. לא מת. הרי לבבו ממשיך לפעום, טענו. העובדה שמעולם בהיסטוריה הרפואית לא קם אדם ממוות מוחי, לא שינתה דבר. גם העובדה שאפילו הרב הראשי עמאר בכבודו ובעצמו התיר למשפחה לתרום את איבריו של אבי, לא הרשימה כלל את הקיצוניים הללו. כך אומרת ההלכה, הסבירו, ולכן נטילת איברים מגופו של כהן היא בבחינת רצח. האם תתנו יד לרצח יקירכם? הציגו שאלה מחרידה. ותחת הלחץ הבלתי אפשרי הזה, הבטיחו נציגים של ישיבה מסויימת כי אם המשפחה לא תחתום, יקרה נס שיחזיר את אבי לחיים. חלון ההזדמנויות לתרומת איברים קצר מאוד. למחרת בבוקר, בדיוק היום לפני שנה, נדם לבו של אבי כהן והוא נקבר, מבלי שתרם את איבריו כפי שרצה.

בגלל סיפורים מהסוג הזה, מתים בארץ מדי שנה עשרות אנשים שאפשר היה להציל. ובגלל החרפה הזו ישראל נמצאת במקום האחרון בתרומת איברים בקרב המדינות המפותחות, שביבי כל כך מתגאה שהצטרפנו אליהן. ולא סתם מקום אחרון, אלא מקום אחרון בהפרש עצום. ולמה חרפה? כי אותם רבנים שכל כך מקפידים בחיי אדם, לא אוסרים לקבל איברים להשתלה. הם אוסרים רק לתת. הרי אם זה רצח, אז מותר לרצוח מישהו זר ולזכות באיבריו? כנראה שכן. כי ממש עכשיו שוכבים בבתי החולים בישראל אנשים שממתינים להשתלת איברים, אך הם עצמם מסרבים לחתום על כרטיס אדי, כדי שלא יתרמו את איבריהם לאחר מותם.

אז תשאלו: מה לעשות שיש בקרבנו אנשים בורים? אז זהו, שהבעיה היא לא באנשים האלה. הבעיה היא עם "גדולי הדור", ראשי הציבור. פעם אחר פעם, כל הניסיונות לשנות את החוק או לפחות להסביר את המשמעות הקשה כל כך של המצב הקיים, נתקלים בהתנגדות עיקשת של הרבנים שמשפיעים באמת, ובראשם הרב אלישיב, אחד האנשים החזקים בישראל, שנציגיו בכנסת, אנשי דגל התורה וש"ס, מסובבים את הממשלה על האצבע הקטנה. הרב אלישיב, "פוסק הדור" כפי שהוא מכונה, הוא זה שקובע בתוקף כי נטילת איברים בעת מוות מוחי היא רצח. לא איזה דג רקק מישיבה הזויה. וזהו אותו אלישיב שרק השבוע, בעיצומה של הסערה על השפלת הנשים, יצא בחריפות בלתי רגילה נגד מוסדות חרדיים המשלבים לימודים אקדמאיים כדי להנחיל שני דברים מסוכנים מאוד: השכלה ומקצוע. געוואלד. ובמיוחד יצא קצפו השבוע על מי שמעודד את החרדים לעשות את הגרוע מכל בעיניו: להתגייס לשירות צבאי או לאומי.

כאן מגיע העניין אל ביבי: הוא צירף אותם לממשלתו, הוא מעניק להם גיבוי ומימון, והוא מאפשר את הגישה החשוכה הזו. אגב, צריך להיות הוגנים ולומר שביבי לא המציא שום דבר חדש. אמנם בתקופתו, הם זוכים להשפעה ותקציבים חסרי תקדים, אבל גם לפניו, כל הממשלות נהגו כך. כולל ממשלות השמאל. צריך להודות בכך אם אנחנו רוצים טיפול שורש, והשורש הוא העירוב הבלתי נסבל של דת ושלטון, של דת ומדינה. כל עוד הגישה והרוח של הרב אלישיב והדומים לו הן אלה שמכוונות את מערכות החינוך הנפרדות שקולטות כיום יותר משליש מהתלמידים היהודים, את בתי הדין הרבניים, ואת הפוליטיקה החרדית כולה, אין סיכוי לשינוי. חשוב להבין: הדברים הללו יוצאים מהשלטון. המדינה היא שמעניקה מסמכויותיה בחינוך, במשפט, ובמינהל הציבורי למימסדים הדתיים. אגב, לא רק למימסד הרבני, אלא גם לכל המימסדים הדתיים האחרים בישראל, ובמיגזר המוסלמי והנוצרי המצב מהבחינה הזו קשה אפילו יותר. לכן הפתרון חייב להיות דרך השלטון (כפי שהדגשתי כאן).

אגב, לכל מי שחרד למסורת או לפגיעה "בצביון היהודי", הזכרתי בכנסת שכל הסיפור על הפרדת נשים כחלק מהמסורת הוא מופרך. לא רק באוטובוסים, אלא אפילו במקומות הקדושים. הנה למשל בכותל. לא סתם מקום, נכון? אז לידיעת חסידי המסורת, מאז ומתמיד עמדו נשים וגברים יחדיו בכותל, ללא שום הפרדה. בשנים שהייתה ליהודים גישה לכותל ובשנים שלא הייתה, מעולם לא עמדה במקום מחיצה.רק בסוף 1968, החלו להפריד שם, ולהרחיק, ולהדיר, עד שהגענו למצב הקיצוני השורר ברחבת הכותל כיום.

אז הנה דברי בהפגנה המרגשת והחשובה כל כך בבית שמש, ונאומי בהצעת אי האמון בממשלה על המאבק החופשי, והגינוי שלי לדברי לימור לבנת שהציעה לא להתערב במה שקורה בשכונות חרדיות.

המאבק שלנו בעיצומו. ביום ראשון הקרוב, יעלו אלפי פעילים – נשים וגברים, יחד כמובן – לאוטובוסים הנפרדים, בכל רחבי הארץ. כל הפרטים כאן: ירושליםגוש דןחיפה. חברות וחברים: זו האפשרות של כל אחד מכם להשתתף ולהשפיע. אה כן, ותחתמו על כרטיס אדי (כאן).

ובהזדמנות הזו, רגע לפני שנה אזרחית חדשה, אני רוצה לאחל לכל אלפי המתנדבים והפעילים והאוהדים שמסייעים ותורמים ומחזקים, ולכל אחת ואחד מכם, שנה נהדרת, שנת חירות וחופש.

להתראות, ניצן

 

תגובות פייסבוק

One thought on “למה סיפרתי לביבי על אבי כהן (31.12.2011)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים