זכרונות מאפריקה (11.11.11)

שלום חברים,

ואיפה אתה היית אז, לפני 16 שנה? שאלו אותי השבוע בשלושה ראיונות לפחות. אז זהו, שדווקא לא הייתי בכיכר. הייתי במקום הכי רחוק משם, מכל בחינה: דקר, בירת סנגל. באתי כעיתונאי, שליח "הארץ". הסכמי אוסלו הביאו לפריחה מרהיבה ביחסים הבינלאומיים של ישראל. סנגל, מדינה מוסלמית ברובה הגדול, בקצה המערבי של אפריקה, היתה אחד מפרחי השלום וישראלים התקבלו בכל מקום בחיוכים רחבים. באותו ערב, ארבעה בנובמבר, קיפצתי יחד עם אלפי סנגלים באצטדיון הלאומי בהופעה של הכוכב הלאומי, הזמר יוסו נ'דור, שהביא את מקצבי סנגל לכל רחבי תבל. טלפונים ניידים לא היו, ובתום ההופעה, כשיצאתי לרחוב, הבחנתי בתושבים רבים שמאזינים בפנים מתוחות למקלטי הרדיו. בפתח המלון ניגש אלי מישהו ומסר לי פתק מעמיתה ישראלית, כתבת "ידיעות אחרונות" אורלי אזולאי. "רבין נרצח. יצאתי בטיסה לפאריס. רק אלוהים יודע מה יקרה עכשיו".

רבין נרצח? בתוך המלון שררה אווירת נכאים. עשרות תיירים יחד עם עובדי המלון התקבצו סביב מכשיר הטלוויזיה העתיק, באמצע הלובי. מסך אבל שחור של רשת סי-אן-אן, ועליו כתוב "העולם מוכה תדהמה. ראש ממשלת ישראל יצחק רבין נרצח בתל-אביב". בהיתי במסך דקות ארוכות. תחנות בחייו: כדורי, פלמ"ח, צה"ל, ששת הימים, שגריר בוושינגטון, שר ביטחון, ראש ממשלה, פרס נובל לשלום. לפתע מבזק נוסף: היורה יהודי. האוויר בלובי הפך לפתע דחוס מאוד, מעיק ממש. יצאתי החוצה. אחד המארחים נפל על צווארי. "הרב שלכם מת", מילמל בצרפתית. רב? כך מבטאים בצרפתית את המילה RABIN: רבן, שפירושו רב. בעיני הסנגלים גם המשמעות היתה זהה, לא רק הצליל. בבתי הקפה שעל המדרכות, סוכות קש וגבבה, אנשים הזילו דמעה. מה לכם ולו? שאלתי. הוא היה תקווה לעולם, אמרו. אם הוא הצליח להביא שלום למקום הכי קשה, אז בכל מקום זה אפשרי, אפילו כאן באפריקה המסוכסכת.

כך עבר הלילה שלי, ליל ארבעה בנובמבר 1995. לפנות בוקר חזרתי לחדר, וכתבתי את מאמר המערכת לעמוד החוץ של העיתון. הכותרת היתה "אפריקה מאמינה בשלום". למחרת כשנפתח שדה התעופה, עזבתי את דקר, וכעבור שבוע כבר ישבתי בכיכר. אתם זוכרים כמה היכו אז על חטא? כמה הבטיחו שלא נשכח, שהלקח נלמד לעד, שנקיא מקרבנו את העשבים השוטים… האם זה באמת מה שקרה? לואי פסטר, אבי המיקרוביולוגיה, אמר שהחיידק עצמו אינו מעיד דבר. "העיקר הוא המצע שעליו הוא מתפתח". האם המצע המקולקל הזה באמת הבריא, או שאולי רק הלך והרקיב?

"רבין מחכה לך", נכתב השבוע באדום על קירות ביתה של ידידתנו חגית עופרן משלום עכשיו. למחרת הושחתו מצבות בבית קברות מוסלמי בירושלים בכתובות "תג מחיר". אתמול בבני ברק רוססה הכתובת "פושעי אוסלו" על אנדרטה לחללי צה"ל. כבר כמעט לא עובר עכשיו יום בלי תקריות כאלה. אבל אלה רק החיידקים. המצע הרקוב הוא הבעיה. אלא שבניגוד לתקופת רבין, המצע הרקוב לא נמצא רק בגבעות ובתאים מחתרתיים, אלא בקריית הלאום בירושלים. הנה מה שצפוי לנו שם, בממשלה ובכנסת, רק בשבוע הקרוב: שר המשפטים ישקול לחנון רוצחי ערבים, הצעת חוק לחייב את המועמדים לשופטים לעבור שימוע בוועדת החוקה בראשות ישראל ביתנו, אישור חוק המסתננים הדרקוני, הצעת חוק להגבלת התרומות לארגוני זכויות האדם ועוד הצעת חוק להטיל מס מיוחד על הארגונים הללו, הצעת חוק לשון הרע המטילה קנסות דרקוניים על אמצעי התקשורת, מניעת סיוע לערוץ 10 בשל כתבות תחקיר על ראש הממשלה ורעייתו, מסע של סתימת פיות והדחות ברשות השידור… והשיא בעיני הוא דווקא לא הצעת חוק או משהו דרמטי שכזה, אלא מה שקרה השבוע במשרד הבריאות ומעיד על המתרחש פה: שתי חוקרות שזכו בפרס מטעם המשרד, לא הורשו לעלות על הבמה ולקבל אותו, בשל היותן נשים. הן נשארו לשבת ביציע לנשים בלבד…

אלה הפעולות האמיתיות של "תג מחיר". תג מחיר נגד החברה החופשית והדמוקרטיה הישראלית. הממשלה הזו והקואליציה האוטומטית שלה בכנסת שמות על הכוונת כל מוקד של ביקורת ומחשבה חופשית: באקדמיה, במשפט, בתקשורת, בארגוני החברה האזרחית. מחסום הבושה נפרץ מזמן. בושה? הצחקתם אותם.

חשוב לזכור: השלטון הרע הזה עלה בבחירות, יש לו רוב מוצק בכנסת ודומיננטיות בולטת בשיח התקשורתי. שומעים ורואים אותו הרבה יותר מאתנו, כי הוא השלטון, בידיו הכוח והתקציבים, והוא יוחלף רק בבחירות חדשות. וכדי שזה יקרה, אנחנו משקיעים מאמץ עצום. אין נוסחאות קסם ואין קיצורי דרך. אנחנו אופוזיציה לוחמת: מתייצבים בכל הצבעה ובכל דיון, ומשתמשים בכל הכלים הפרלמנטריים – מעימותים במליאה ועד כנסי חירום, שאילתות, והצעות חוק. אני קורא לכם לבדוק אותנו: להיכנס לאתרי "כנסת פתוחה""המשמר החברתי" ודומיהם ולראות בדיוק איפה היינו, מה אמרנו, ואיך הצבענו. במקביל, אנחנו משקיעים מאמץ גדול בתקשורת. מדי שבוע אני מביא כאן שלל איזכורים לנוכחות התקשורתית שלנו. בשבוע החולף מדובר במאות הופעות ודיווחים בטלוויזיה, ברדיו, בעיתונות המודפסת וכמובן באינספור אתרים וברשתות החברתיות. אני קורא לכם לעקוב, לקרוא, להגיב. אגב, האינטרנט מאפשר לכל אחת ואחד מכם לא רק לעקוב אלא גם להיות מו"ל קטן בעצמו ואפילו לארגן מאבקים. אבל כל זה לא מספיק, כי חייבים להיות בשטח. וכאן נוכחותכם חיונית. בימים הקרובים יהיו אירועי מחאה של שירת נשים, עצרת רביןמשמרות מחאה מול בית רה"מ על החוקים האנטי-דמוקרטיים, ועוד הפגנות, מפגשים ויוזמות כמעט מדי יום. כאשר הכל – הפעילות בכנסת, המאמץ התקשורתי, האירועים בשטח – הכל מכוון לשינוי פוליטי. ליידע את האדישים, לשכנע את המתלבטים, להראות לאן לוקחת אותנו הממשלה הזו ומה אנחנו מציעים.

חברים, הימים האלה קשים, אפילו מפחידים. אבל אנחנו רק מגבירים את הפעילות. אנחנו זוכרים את הקיץ המופלא שהיה כאן ורואים את השינוי באופק. מרטין לותר קינג אמר: "רק כאשר חשוך מספיק, יכול אדם לראות את הכוכבים". אני אישית מעדיף את שלום חנוך ששר "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר".

שלכם, ניצן

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים