כל אחת ואחד, כל מי שכבר היה וכל מי שעוד לא היה, ילדים ומבוגרים, כולם, כולנו, חייבים לצאת מהבית במוצאי שבת (1.9.11)

חברים יקרים שלום,

 הקיץ המופלא הזה שינה את כולנו. בין אם ישבנו באוהלים, צעדנו בהפגנות, התווכחנו עם כל העולם, השתתפנו באירועי מחאה מנומסים יותר ומנומסים פחות, שרנו, צעקנו, שכנענו, שוכנענו – איש לא נותר אדיש. המפגש המלבב הזה עם המחאה (המהפיכה?) יצר בקרב המוני ישראלים תחושה של התרוממות נפש. שנים לא חשנו כך. לפתע חזרה התיקווה, נפתח האופק, לפתע נתמלאנו גאווה בישראל ובישראלים.

 

ההקדמה הנירגשת הזו איננה תחילתה של נוסטלגיית המחאה. בשום אופן. היא נועדה להבהיר מדוע כל אחת ואחד, כל מי שכבר היה וכל מי שעוד לא היה, מהדרום ומהצפון, ילדים ומבוגרים, כולם, כולנו, חייבים לצאת מהבית במוצאי שבת.

 

המטרה חדה: להעניק למחאה את הדלק הציבורי למאבק ממושך. הגענו לצומת. מכאן תצטרך המחאה להתקדם, גם ללא רוב האוהלים וללא הפגנות יום-יומיות, בשני נתיבים – חיצוני ופנימי: לנהל את המאבק מול הממשלה, שיהפוך למתיש ותובעני ככל שיתקרב לכיסם של בעלי האינטרסים, ובמקביל להתארגן, להתגבש, לחבר את הכוחות הרבים שידעו לעבוד יחד בקיץ הזה.

 

חשוב להבין. זה לא "מבחן" של תנועת המחאה, ולא "קרב אחרון". הדיבורים האלה מיותרים. המחאה כבר עמדה בכל המבחנים וניצחה אותם בענק. זה גם לא ניסיון לשבור את שיא ההפגנות, כפי שהדגשתי בראיוןבערוץ 2 ובמפגש סוחף אמש במאהל פרדס חנה-כרכור. אגב, המחאה כבר שברה את השיא מזמן: שיא ארצי לפני חודש, וחשוב מזה – שלל שיאים אזוריים במהלך הקיץ, בחיפה, בבאר שבע, כולל שורה של יישובים שבהם מעולם לא התקיימו הפגנות כלשהן.

במוצ"ש, בכל מקרה, לא יהיו "מיליון". זה רק סמל להפגנת ענק, שבה כל אחד מאתנו הוא "מיליון". ואין תירוצים – מי שלא יכול להגיע למרכז, שיבוא להפגנה ליד הבית. כל הפרטים, כל האירועים, כאן. ורק תראו את רשימת ההפגנות: חיפה, ירושלים, נהרייה, אילת, כרמיאל, הוד השרון, נס ציונה, ואפילו מצפה רמון, וכפר יהושע. מתי הייתה אי פעם הפגנה בכפר יהושע?

 

ועוד מילה על מה ובעיקר על מי שעומדים מאחורי המחאה המופלאה הזו: אזרחים למופת שנתנו דוגמא אישית והצליחו לחולל את הבלתי-יאומן. אלא שכגודל המחאה כך גודל הריאקציה. דפני ליף וחבריה משלמים עכשיו מחיר אישי, מותקפים, מושמצים – מה שרק יחריף. זה היה צפוי, ובכל זאת זה מרתיח. אז אנשי רוטשילד היקרים, פעילי מאהל הכרמל, מנהיגי מאהל אשדוד – יישר כוח. במוצ"ש נהיה אתכם.

 

מדרום תיפתח התיקווה. ישובי עוטף עזה נמצאים תחת האש. השבוע סיירנו שם ובבאר שבע כדי לעמוד מקרוב על הפגיעות ועל הצרכים, במיוחד לקראת פתיחת שנת הלימודים. בכל השיחות שמענו כי למרות הטילים ואולי דווקא בגללם, מהדרום עולה הדרישה העזה ביותר לצדק חברתי.

 

ח' זה חינוך. כולנו מחכים למהפיכה הגדולה, אבל היא כבר כאן. תארו לכם מחזה: מאות צעירים יושבים אל תוך הלילה, סביב שולחנות בגן ציבורי, יחד עם טובי המומחים, ומתווכחים בלהט איך לשנות את החינוך שלנו. קוראים לזה "קונגרס החינוך" של תנועת המחאה. אגב, בבניין בפנים ישבו ראשי מערכת החינוך עצמם ודיברו על אותם דברים. איפה לדעתכם היה יותר מעניין? וכדי להבין איפה אנחנו נמצאים הנה ראיון אתיבלונדון וקירשנבאום מהכנס בחיפה על איך הצליחו מדינות מסוימות להעפיל אל צמרת החינוך בעולם.

 

ת' זה תחבורה ציבורית. אין צדק חברתי בלי צדק סביבתי. והשילוב האולטימטיבי שלהם הוא תחבורה ציבורית. כי בלי תחבורה ציבורית טובה אין חברה ואין סביבה. הנה הקולות ממפגש מחאה במאהל למען תחבורה שפויה.

 

ולסיום, כולכם מוזמנים למפגש אתי על הגג של האב-ת"א כולל הקרנת סרטי "מאה עשרים ואחת": המציאות החברתית החדשה כתוצאה משינויים מרחיקי לכת באוכלוסיה, ובראשם העלייה בתוחלת החיים, והאופן שבו היא משנה את החברה שלנו.

 

להתראות, ניצן

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים