הו הא מי זה בא? מדינת הרווחה!

ימים מופלאים עוברים על ישראל. מאות אלפים צועקים ברחובות את העקרונות הסוציאל-דמוקרטיים שלנו: צדק חברתי, מדינת רווחה, דיור ציבורי, הפסקת ההפרטה… ועכשיו אנחנו ניצבים בפני האתגר המורכב של תירגום האנרגיות האדירות ליצירת שינוי אמיתי. זה לא יהיה קל ולא יקרה בין לילה, ועוד צפויות לנו אכזבות ומזומנים לנו מפחי נפש, אבל זה אפשרי יותר מאי פעם.

 אנשי ראש הממשלה "חישבו" שהעלות של כל המאבקים החברתיים היא 60 מיליארד שקל. זה אמור להבהיל אותנו. אבל המספר הזה מגוחך, ובמיוחד מגוחכת הגישה מאחוריו. בלשכת רה"מ עוד חושבים שאפשר "לסגור עניין" על מספר כלשהו – "ניתן להם כמה שקלים ושיקפלו את האוהלים". זה לא ילך. אנחנו לא מדברים על "סל הטבות" שעלותו כך וכך – אנחנו מדברים על מדיניות אחרת, גישה שונה לחלוטין.

 האוצר מודד את הכל בכסף. אבל אנחנו דורשים לראות את הדברים במשקפיים של שוויון וזכויות האדם. כמה שווה השוויון? וכמה עולה האפליה? ואם באוצר מסוגלים לדבר רק במושגים של הון, אז צריך קודם כל לדבר על "ההון האנושי". אם למשל נעלה את שכר האחיות הסיעודיות, שהוא בושה וחרפה, ב-2000 שקל בחודש לאח או אחות שעובדים בעבודה קשה ביותר – תהיה כאן "עלות" לאוצר, אבל גם נקבל אחות הרבה יותר מרוצה. זה הון אנושי.

כמה שווה אחות מרוצה? שוטר מרוצה? רופא מרוצה? כמה שווה הטיפול הטוב שהם נותנים לנו? וכמה שווה הילד המרוצה של השוטר המרוצה, ולאיזה הישגים הוא יוכל להגיע אם אבא שלו יוכל לשלוח אותו לחוג מחשבים או לקנות לו גיטרה? כך שאפילו אם נכריח את עצמנו להסתכל על כל הדברים שבעולם דרך החור שבגרוש, וננסה למדוד הכל בכסף – אפילו לפי הגישה העצובה הזו, נרוויח הרבה יותר (כן, גם כסף) ממדיניות חברתית שפויה.

או למשל תחבורה ציבורית. נסיעה חינם באוטובוס או רכבת נשמעת דבר מופרך מבחינה "תקציבית". אבל אם לוקחים בחשבון את העלויות והנזקים האדירים (במיליארדים של שקלים) של הרכב הפרטי – הפקקים, התאונות, אובדן שעות העבודה, התשתיות, משבר החניה, הדלק, הזיהום ועוד – הרי ההשקעה בתחבורה ציבורית מתוחכמת תחזור למדינה ולמשק בפי כמה וכמה, כן גם בשקלים.

 כך שהבעיה היא לא שדרישה כזו או אחרת של המפגינים "עולה הרבה כסף". הבעיה היא בגישה הכללית של הממשלה והעומד בראשה. נתניהו הוא אידיאולוג של קפיטליזם קיצוני. אנחנו לעומת זאת רוצים סוציאל-דמוקרטיה. זו התנגשות ערכים. ביבי מאמין שאת העוגה צריכים לאכול אלה שמצליחים לקפוץ עליה ראשונים, ומי שלא נשאר לו – בעיה שלו. הוא חושב שזה מעודד "תחרותיות", "מצוינות". אנחנו חושבים שזה מעודד חזירות. כי לכל אחד מגיעה הזדמנות. ואלה שלא מקבלים עוגה לא נעלמים. הם חיים בינינו, במצוקה, במרירות, והחיים של כולנו רעים יותר. "אל תהיה חזיר", אומרת אמא לאחד הילדים שמנסה לחטוף הכל. "תתחלק עם האחים שלך. תזכור – מי שאוכל לבד, נשאר לבד".

עכשיו מנסים לזרוק כמה פירורים, כדי לנסות ולרצות את המפגינים בסקטור כזה או אחר. אבל מדיניות היא עניין כולל. וכדי שמדיניות תצליח היא חייבת להיות עקבית ומקיפה. ואני לא רואה את ראש הממשלה הזה מוביל מדיניות כזו, המנוגדת לכל השקפת עולמו. ואכן לאחר חודש של ספינים, חיבוקים דביקים בצד נסיונות חבלה בלתי-פוסקים, והסחת הדעת הגדולה מכל – ועדת החכמים של טרכטנברג, הוסרו סוף-סוף המסיכות. קצין הביצועים של ביבי, אייל גבאי מנכ"ל משרד רה"מ, אמר את הדברים למפגינים בצורה הבוטה ביותר, ממש כפי שנהג להטיח בנו בכנסת בכל הצעות החוק החברתיות שהגשנו: תשכחו מזה. ישראל לא תהיה מדינת רווחה. לא יהיה שום שינוי בשיטה, ולא יהיה פה חוק יסוד זכויות חברתיות. גבאי צודק. החוק הזה, שהגשנו מטעם מרצ, מבטא את תמצית המחאה והוא הבסיס לשינוי העומק הנדרש. לכן הימין מתנגד לו בחריפות כזו. טרכטנברג איש ראוי. כוונותיו טובות. אבל ללא תקציב חדש, כפי שהדגשתי בהפגנה מול הכנסת ובמכתב לשר האוצר, אז לטרכטנברג אין סיכוי. איך אומרים במאסטר שף: הוא עובד עם חומר גלם נחות. הדג מסריח. מסריח מהראש. והראש הוא ראש הממשלה.

שבועות חלפו מאז פרצה המחאה לחיינו, והיא משנה את השיח הציבורי בישראל כפי ששום תנועה לפניה לא הצליחה לעשות. ולמרות זאת לא רק שלא נעלמו הספקנים, הציניקנים, והחששנים המקצועיים, שלא נתנו לתנועה הזו שום סיכוי מלכתחילה, אלא עכשיו הם עטים על כל הזדמנות להספיד אותה. הסלמה בדרום או התרחשות ביטחונית אחרת מספקת להם תירוץ כדי להכריז באופן סופי על מותה של המחאה, בתוספת ה"אמרנו לכם" הבלתי נמנע. אז חברים, די לפסימיות. מי שרוצה בכישלון המחאה – איתו אין לי דיבור. אבל אנחנו , שרואים במחאה הזו את הדבר היפה ביותר שקרה כאן מזה שנים, צריכים להפסיק לקטר ולעשות הכל כדי לחזק אותה.

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים