על איזה דיור נאבקים באוהלים?

נאבקים על דיור שפוי. לא על דירות חינם ולא על דופלקסים בשדרות רוטשילד. בימים האחרונים ישבתי עם עשרות מהמפגינים: אנשים צעירים, משכילים, שעובדים בעבודות מבוקשות ומרוויחים משכורות סבירות, ועדיין אין להם שום סיכוי להגיע לדירה. ולא רק בת"א. כי דירה ממוצעת בישראל עולה יותר ממיליון שקל: פי שניים מהמחיר של בית ממוצע בארה"ב. דירה מול בית. ובארה"ב גם המשכורות גבוהות בהרבה.

האסון הזה איננו גזירה משמיים. הוא תוצאה של שורה של החלטות פוליטיות עקביות, של כל הממשלות בעשור האחרון, לא רק של נתניהו, שלא להתערב בשוק הדיור: לתת "לשוק" לנהל את עצמו.

 עכשיו כבר ברור שהשוק הזה אינו מסוגל לאזן את עצמו. זהו ג'ונגל, מערב פרוע, שמעטים בלבד מרוויחים ממנו. עכשיו מבינים שבשוק נדרש איזון, נדרשת יד מכוונת, כדי שגם מי שאין לו חצי מיליון שקל במזומן יוכל לקחת משכנתא ולהגיע לדירה. אלא שההבנה הזו טרם חדרה את מעטה השריון של לשכת ראש הממשלה.

יש שורה של פתרונות למשבר הדיור. הם קיימים ומיושמים בהצלחה בגרמניה ובניו-יורק, בלונדון ובמדריד, ואת כולם חוסמת הממשלה: דיור בר-השגה לצעירים, בנייה ציבורית, בנייה להשכרה לטווח ארוך, מס על דירות פאר ריקות, הגבלת העלאת שכר הדירה…

ומדוע הממשלה מתנגדת לכל ההצעות שלנו? מתוך גישה נוקשה של "אי התערבות בשוק". הגישה הזו פשטה את הרגל בכל העולם. הגיע הזמן לשינוי גם כאן. והרי ישראל כבר עשתה זאת, ואפילו בהצלחה גדולה. קלטנו כאן גלי עלייה במימדים חסרי תקדים, התמודדנו עם הצורך לבנות המון דירות, במהירות, ובזול – ועשינו זאת. הגל האחרון היה בסה"כ בשנות ה-90', בעלייה הגדולה. הממשלה היא שקבעה את המחיר למשתכן – המחיר הסופי של הדירה. ואנחנו יכולים לעשות את זה גם עכשיו. הרי ממילא רוב הקרקע הוא בבעלות המדינה, כך שהכל בידיה. הממשלה חייבת לקבל החלטה: להתערב בשוק הדיור, ולאפשר לישראלים להגיע לדירה ולחיות.

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים