חוק חובת לימודי ליבה

לימודי הליבה נועדו לייצר תשתית חינוכית משותפת לכל בוגר של מערכת החינוך בישראל. מערכת החינוך במדינת ישראל סובלת משסעים חריפים ומפערים גדולים בתכני הלימוד בין מגזרים שונים. לימודי הליבה הם המטען הערכי, התרבותי והאינטלקטואלי שעל כל תלמיד לשאת איתו בדרך להיותו אזרח בוגר ותורם לחברה הישראלית.

הצעת החוק אינה עומדת בסתירה לעקרון האוטונומיה של כל זרם במערכת החינוך, והיא עומדת בהתאמה לעקרון שעוגן עם קום המדינה בהסכם הסטטוס קוו, ולפיו "תובטח אוטונומיה מלאה של כל זרם בחינוך, והמדינה תקבע את המינימום של לימודי חובה: הלשון העברית, היסטוריה, מדעים וכדו'…"

בית המשפט העליון קבע אף הוא את החשיבות שבלימודי הליבה: "לימודי הליבה נועדו להשיג שתי מטרות עיקריות: האחת להוות חוליה מקשרת בין כל פלגי העם וכל מגזריו כדי ליצור מכנה משותף בסיסי, שהוא חיוני ליצירת הרמוניה בין הרבדים האנושיים השונים של החברה, השנייה, לתת בידי כל ילד בישראל כלים בסיסיים להתמודד עם החיים ולממש את הזכות לשוויון הזדמנויות בפיתוח אישיותו ועצמיותו, של כל צעיר, כדי להשתלב בשוק העבודה". (בג"ץ 4805/07 המרכז לפלורליזם יהודי נגד משרד החינוך).

למרות חשיבות העניין, באופן מעשי נחקק בשנת 2008 חוק הקובע פטור מלימודי ליבה למוסדות תורניים ייחודיים, מבלי שהדבר פוגע בתקצובם. מציאות זו, של מוסדות חינוך שאינם מקנים ידע, ומיומנויות בסיס לבוגריהם, בחסות המדינה פוגעת הן באוכלוסיות הפוטרות עצמן מלימודי ליבה, והן בחוסנה האזרחי של מדינת ישראל לאורך זמן. חקיקה זו אינה ראויה, והצעת חוק זו באה לבטל אותה ולעגן חובת לימודי יסוד, כדי לקבל תקצוב מהמדינה.

תגובות פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים